Small Town Romance

וורנר הרצוג ידע מה הוא עושה כשהוא התקשר לריצ'ארד ת'ומפסון. הוא תמיד יודע מה הוא עושה.

כשהוא לקח את קלאוס קינסקי וכיוון אליו אקדח טעון (לפי האגדה(ואמר "יש פה שמונה כדורים עבורך, התשיעי בשבילי", הוא ידע שהשחקן הקבוע שלו ייתן לו משחק מהסרטים ולסרטים אחרי קטע כזה.
והוא, אגב, צדק. ו'פיצקרלדו' יצא כמו שהוא היה צריך לצאת. בומבסטי, ארוך, ומלא בפאתוס רומנטי על תשוקות החיים.
אגב, כל האמור לעיל מתייחס לבמאי הגרמני השנוי במחלוקת וורנר הרצוג, ובשיטות העבודה הלא שיגרתיות שלו (ע"ע אקדח מול קינסקי.(
הרצוג זכה לאט לאט למעמד של גאון קולנוע תוך כדי שהוא משחרר יצירות מופת בדיוניות לאורך השנים, ובשנים האחרונות מתמקד בדוקומנטרי, וגם את זה הוא עושה מושלם. וורנר הוציא עכשיו סרט חדש, וזה גם הטריגר למאמרונצ'יק הזה.
קטונתי מלהבין בקולנוע כמו שצריך, ואני לא יודע לנתח מה עושה את הרצוג לכל כך גדול. אני בכלל באתי כדי לדבר על ריצ'ארד ת'ומפסון.


ב 2005 שמעתי שריצ'ארד ת'ומפסון יוציא אלבום חדש בחודש ספטמבר. מדובר בפסקול.
הפסקול הוא לסרט חדש בשם 'Grizzley Man' של (מה שקראתי באותו רגע( 'הבמאי הגרמני הנחשב וורנר הרצוג'. באותו הזמן, לא שמעתי על הרצוג מעולם.
באותה התקופה הייתי בשיא תקופת ההערצה העיוורת לת'ומפסון ולקחתי את הסרט ב'אוזן', כי בכל זאת, המאסטר מנגן שם גיטרה. הנסיון הדל שהיה לי עם קולנוע אירופאי נתן לי סימני הרתעה והתראה בקרקעית הבטן. אבל הלכתי על זה בראש מורם.
טריילר : 
  

נחשפתי לעבודת תחקיר מרגשת ומפתיעה, שעשה בחור בשם טימותי טרדוויל, שהחל לעקוב אחרי דובי הקוטב בערבות אלסקה, במיוחד אחרי דובי גריזלי. טימותי היה שחקן כושל שהחליט לתעד את הדובים בכל רגע שאפשר על ידי מצלמת ווידאו קטנה. זה התחיל משהיה של כמה שבועות לצד הדובים, והסתיים בכך שטרדוויל שכנראה היה מחופף עוד באירופה, התחפף עוד יותר ליד הדובים והיה משוכנע שהוא אחד מהם, מבין ללבם והם מבינים אותו. הוא התחיל להתקרב אליהם יותר ויותר, איבד קשר למציאות, ושהה חודשים באלסקה, תוך כדי שהוא מתעד הכל ומשוכנע שנעשה עליו סרט, בהפקה עצמית, על סיפורו של אדם שבחר להיות גריזלי.
כל זה, להזכירכם, סיפור אמיתי.
הרצוג לקח את כל הסרטים שצילם טרדוויל והגשים לו את החלום, הוא עשה ממנו כוכב קולנוע.

טרדוויל המסכן, לא זכה להנות ממגע הבטון הרטוב על הידיים על שד' הכוכבים בהוליווד. טרדוויל התקרב יום אחד קצת יותר מדי, ודב גריזלי, אחד מהמשפחה שלו, טרף אותו.

צילומי הטבע על הערבות, המתח בין האדם לחיה, השקט של אחרי סעודת הדובים, המוות שכל הזמן עומד באוויר, והטרגדיה האישית של טרדוויל שהתקרב יותר מדי, היו צריכים פסקול. אז הרצוג פנה לריצ'ארד ת'ומפסון. שייתן את הסאונד המיוחד שלו ואת הנגינה האשפית שלו.
ת'ומפסון נרתם למשימה, תוך כדי שהוא מושך את חברו הוותיק Henry Keiser ואת הגאון ירום הודו ג'ים אורורק.
הם נכנסו לאולפן, פתחו את הסרט על המסך בגדול והתחילו לג'מג'ם. החומר נכתב על המקום, בלי חזרות כאשר זולת להרכב הנ"ל, מצטרף מדי פעם צ'לו מקסים ואיזה בס.
התוצאה הייתה אלבום גיטרה שונה לחלוטין ממה שעשה ת'ומפסון בעבר. מי שמכיר את הצדדים הפולקים שלו וציפה לאלבום סינגר סונגרייטר שנכתב כפסקול – ייתבדה. מדובר ביצירת אבסטרקט מפתיעה ומרגשת.
 
כאלבום בפני עצמו, הוא סובל מהתכונה מספר אחת של פסקולים לא 'שיריים' – קשה להבין אותו מחוץ לקונטקסט.
כשאיימי מאן כתבה את השירים שהופיעו ב'מגנוליה', בנו סרט שלם סביב השירים האלה, אבל הם עומדים גם בזכות עצמם, ואתה לא צריך לעבור שעתיים ומשהו של סרט כדי להנות משיר כמו Break That Wall. כדי להגיע למצב הזה עם פסקול 'גריזלי מן', צריך לראות פעם אחת את הסרט. זה גם ככה יותר ממומלץ.
המופשטות הטוטאלית בנגינה של ת'ומפסון את אורורק, היא כל כך יפהפיה ומושלמת אחרי שקוראים את שמות הקטעים ומשייכים אותם לזיכרון הקטעים מהסרט. כך, קטע חסר מסגרת כמו Treadwell No More, יכול להשמע כמו הליימנט המושלם, כליווי מוזיקלי לצד קולות הנפץ שיוצאים בין שיני הדוב כשטימותי נטרף. גם Parents, מחזיר אותך לרגעים בסרט שבו ההורים המסכנים מדברים על טימותי.
 
מוזיקלית, זו אולי הפעם הראשונה שת'ומפסון ממש נגע במוזיקה אקספירמנטלית, אבל זה רק בגלל שלא הייתה לו ממש ברירה. כי סרט שלם על טבע שמצולם כולו כמעט באותן סיטואציות, זו וואחד משימה לגוון מוזיקלית ולצבוע בכל פעם בצבעים אחרים, אבל זו הגדולה והחוכמה של הפסקול הזה. בקטע כמו Bear Fight, מוקלטים שני צ'לואים או צ'לו בערוצים, ומתאר את האפלוליות המפחידה והאיטית של דוב מול דוב, שהולכים במעגל ומתבוננים. וכשהצ'לואים נכנסים לקקפוניה הזו, המשיכות בקשת על המיתרים מנפיקות בדיוק את הסאונד הצורמני שהיה מופק במידה ופרוות הדוב הייתה עשויה נייר זכוכית, וטפר היה נתקל בה וקורע אותה. גם Parents הוא דוגמה מושלמת לפיסול האווירה תוך יצירת גיוון מלודי וסגנוני, כשהרכב הכלים כמעט לא משתנה, והסאונד נשאר אותו דבר.
 
קשה לי לדמיין עכשיו את הסרט בלי הפסקול המושלם של ת'ומפסון וחבריו. נראה שלא אוכל לראות את סצנת מלחמת הדובים בלי לשמוע בראש את הצ'לואים המסוכסכים הללו. ממש כמו שאי אפשר לראות קרפדות נופלות מהשמים ב'מגנוליה' ולא לחשוב על איימי מאן.
ומצד שני, אני כן יכול לשמוע את הפסקול הזה ולהכנס למוד הזה של National Geographic, מבלי לחשוב על דובים ועל טימותי המסכן שהחברה הוקיעה אותו מתוכה היישר ללוע הדוב.
דומה כי החיבור הזה של המופרעות של הרצוג והנכונות שלו ללכת עד הסוף ולדחוק את הקצה לפינה, באה טוב לת'ומפסון שבד"כ נשאר במקום הבטוח שלו, כסינגר/סונגרייטר החשוב בבריטניה. הוא הוכרח לשים את המוכר בצד, לשתף פעולה עם אנשים חדשים כמו ג'ים אורורק, לפתוח את הגיטרה ולזרום .
דומה כי כפי שהבין טימותי, ההליכה לקצה היא מנת חלקו של האמן (שחקן כמו טרדוויל ומוזיקאי כמו ת'ומפסון(, ולא לכולם יש את היכולת לעשות את זה לבד. אז את ת'ומפסון משך הרצוג עד לקצה שלו. את טרדוויל משך הרצון האדיר שלו להיות שחקן, ולהיות מוכר בזכות זה. הקצה של טרדוויל, כך הסתבר, הוא נקודת האינסוף שבמוות שלו. וכנראה שגם זה קצה, בסופו של דבר.
 
קנו : פיזי,דיגיטלי

ריצ'ארד ת'ומפסון הוא גם, ללא ספק, הגיטריסט האקוסטי הטוב ביותר בעולם. שזה קצת קשה לומר בגלל שלכל אחד יש סגנון וכו' וכו'. רק ת'ומפסון מבין כולם יכול לנגן רוקנרול משולח רסן ולהוציא דיסטורשן מהחשמלית שלו בצורה שעשו פעם, לפני שחברת Boss נולדה - פשוט על ידי ישום הכלל הפשוט של סאונד הקרוי Push it to the limit.
מצד שני, הוא מסוג האנשים שיכולים לנגן יצירות שלמות של באך, medieval, בלוז של לידבלי, פראזות של ברט יאנש, ועוד ועוד. יכול להיות שהוא לא יכול לנגן מאחורי הראש, וייתכן שהלשון שלו לא ארוכה מספיק כמו של ג'יין סימונס והוא לא יכול להתמתח כמו ריצ'רד סימונס, אבל חוצמזה - הוא סוג של אלוהים בטריטוריה שלו.

(תזכורת - ריצ'ארד ת'ומפסון היה חבר בהרכב הפולק רוק האנגלי Fairport Convention, היה אחד ממייסדיו, ואחד הדמויות החשובות בו, יחד עם סנדי דני הנפלאה, אשלי האצ'ינגס שהיה בכל מקום אחר כך, וסיימון ניקול. וגם דייב פג וגם דייב מאתאקס, אבל די. הוא ניגן גיטרה חשמלית והיה אחראי לאחד ההמנונים המפורסמים של הלהקה Meet On The Ledge, שגם היו מושר בהופעות הלהקה, 40 שנה אחרי יציאתו במקור. אה כן, והוא גם ניגן גיטרה חשמלית ב- Five Leaves Left, כבוד לא?).

יפה.

Small Town Romance הוקלט בשלושה לילות במועדון קטן בניו יורק, 1982. הרפרטואר מקיף (בתקליט המקורי) 14 שירים שהוקלטו ויצאו בשנים 1967-1982. רגעים יפים של פיירפורט קונבנשן לצד קטעים מהשנים שהקליט עם אשתו לינדה ת'ומפסון (שאגב, הוציאה תקליט חדש השנה שהשמועות מלחששות בשבחו), לצד קטעים שלא יצאו מעולם ושיר אחד שייראה אור רק כאן.

זה מעניין לשמוע חלק מהשירים שהורגלנו לשמוע מוגשים על ידי קולה המדהים של לינדה כמו Down Where The Drunkards Roll, או The Great Valerio כשהם מושרים על ידי קולו העמוק של ריצ'רד, וגם כמה שירים חדשים שמפתיעים באיכות שלהם.
מי שיישמע הופעות של ת'ומפסון היום (ולא חסרות כאלה ברשת, הוא אימץ את הפוליסה של הגרייטפול דד לגבי הופעות חיות), יישמע יוצר וותיק ומשופשף, שופע כריזמה וביטחון עצמי, שמחייך על הבמה, יודע לרגש ולתפוס, ולהיות ציני ובדרן, או במלה אחת - מקצוען. Entertainer.

יחד עם זאת, גדולתו של האלבום, היא דווקא ברגעיו החלשים. זה לא משפט פוסט-מודרניסטי, זאת האמת. פה, ברגעים החלשים, הוא יוצא הכי מקצוען, מהכיוון השני, של חוסר השלמות. של האנוש.
באלבום הזה, יש תיעוד של תקופה שקרתה די סמוך לזמן פרידתו מאישתו לינדה. סיפור הנישואין שלהם היה מפורסם וכואב וגם קצת פולשני. הזוג הוציא מספר אלבומים ביחד, חיו חיי קומונה כשהתקרבו לדת והפכו להיות סופים, ואפילו הקדישו את אחד מאלבומיהם הגדולים ביותר Pour Down Like Silver בשביל לתת את הקריצה המתגרה לעולם, כשהצלטמו שניהם לתמונת השער והתמונה האחורית של האלבום, עם הלבוש המסורתי.

הנישואין החזיקו שנים ספורות, והבעיות צצו מכל עבר. סיימון ניקול, שניגן עם ריצ'ארד בפיירפורט קונבנשן, היה גם הגיטריסט הנוסף בהופעותיהם של הצמד, ונאלץ בהרבה הופעות לעמוד בין שני הת'ומפסונים, כשלינדה מנסה מדי פעם להכניס איזו קטנה (וגם איזו גדולה) פיזית לריצ'ארד, על הבמה, ברגל או ביד, מול האנשים. בלי 'מה יגידו השכנים' שיעצור אותה.

הנישואין הסתיימו ברעש גדול ובהריון ולידה של לינדה, אלבום גדול משותף ואחרון לצמד שיצא גם כן ב 82 ( - Shoot Out The Lightsמומלץ בחום!), ושברון לב לכל הצדדים המעורבים.

ולכן, כשנדרש ת'ומפסון לשבת מול הקהל ולשיר את השירים שלינדה שרה איתו בהופעות ובאלבומים במשך כמעט 10 שנים, כל השירים האלה תופסים חזקה אמוציונלית אדירה. גם השירים של פיירפורט שגם הם היו זכורים בזכות הקול המלאכי של סנדי דני, עוברים עיבוי של ת'ומפסון ועוברים דרך פילטר הלב המרוסק שלו.
מעל הכל, זה פשוט יוצר אחד לבד מול קהל, זה שלעצמו, מוציא ממנו משהו אחר. הוא כבר עשה אלבומים ענקים בחיים שלו, אבל דומה כאילו הזריקה הזו למים היא התחלה מחדש עבורו. וככה נשמעת ההופעה. בעוד שהוא עדיין מאסטר של גיטרה, משהו בהגשה שלו קצת מהוסס, קצת מפוחד או מרוחק, וזה בא לידי ביטוי בזכות ההקלטה המצויינת של הופעה שמתרחשת במקום קטן ואינטימי. הכריזמה שלו כאן היא לא של בדרן, כי אם של מישהו שבאמת מציג שירים שנכתבו לא מזמן , בפעם הראשונה מול קהל, לבד, דבר שלא קרה שנים.

כנראה שת'ומפסון עצמו היה נבוך מהביצועים החשופים, שכן הוא ביקש מחברו ג'ו בויד שהוציא את התקליט בלייבל שלו Hannibal, לגנוז אותו והוא היה בלתי ניתן להשגה במשך שנים עד שיצא על גבי דיסק בשנת 1997 עם עוד שלושה בונוסים (כולל ביצוע יפהפה ל Meet On The Ledge)

נכון, האלבום הזה הוא לא מושלם, ות'ומפסון כבר יידע הופעות פי אלף יותר טובות כמקצוען בשנים האחרונות, אבל משהו בתיעוד הזה תפס רגע בחיים האמיתים והכנים של האמן, נטולי הציניות, שלא יחזור. הרגע שלאחר ההתאוששות או במהלכה מאובדן הזוגיות, העמידה מול קהל בפעם הראשונה שוב. כל הדברים האלה יוצאים החוצה בצורה הכי אנושית שלהם, ובסופו של דבר, מקצוענות ופירוטכניקה לא שווים שום דבר אם אין בהם את הנשמה הדרושה. העובדה היא שמכל אלבומי הלייב של ת'ומפסון שיש לי (ויש לי), זהו התיעוד שאליו אני חוזר הכי הרבה.

אה, כן, ושיר הנושא Small Town Romance, עוד שיר בנושא האהוב ביותר על ת'ומפסון - אהבה שאבדה, הוא אחד השירים הגדולים ביותר בקריירה שלו, וחבל שהוא לא הוקלט לאלבום, ואולי מוטב שכך. אלבומי האולפן של שנות השמונים של ת'ומפסון היו רווים בשירים גדולים, אבל בעיבודים גדולים מדי שלא החמיאו להם ואולי עדיף שפנינות מהסוג הזה יישארו נחלת הביצוע השקט והכובש של ההופעה הזו, שרוויה בשירים גדולים, ובעיבודים גדולים לא פחות.

Small Town Romance :

לינקים :
עמוד הבית של ריצ'ארד ת'ומפסון
קניית האלבום