זה התחיל בזה שרציתי לספר לכם איך שמעתי אתמול בפעם המי יודע כמה את אלבום ההופעה החיה של פראנק זאפה והאמהות בפילמור איסט 71.
וכמה שאני אוהב את הגרסה של האמהות ל Happy Together של הטרטלס (חלק מהטרטלס היו ב'אמהות'). וחשבתי לפתוח את הבוקר שלכם עם הקשבה לשיר. ואז חיפשתי ביוטיוב את הביצוע הזה והתחיל המסע הגדול…
Happy Together
כי כשיחפשתי את הביצוע, לא מצאתי, אבל כן מצאתי ביצוע מעולה מ 88 של זאפה ומי שנראה בצילום כמו נפוליאון מרפי ברוק (אחד המוזיקאים הטובים יותר של זאפה), עושים את I Am The Walrus (שימו לב לקראת הסוף כמה חזיות זאפה אוסף מהבמה)
משם, התגלגלתי לביצוע הכל כך חינני של ג'ים קארי לאותו השיר, שיצא באלבום In My Life של ג'ורג' מרטין, שלקח שחקנים מפורסמים לעשות שירי ביטלס. חלק מהתוצאות היו חינניות יותר וחלק פחות. זה אחד הביצועים הטובים, ובקליפ ג'ים קרי יוצא במלוא חינניותו ושלל פרצופיו. איש עם ים של אופי.
זה הביא אותי לשיר ביטלס נוסף מאותה התקופה, הפעם בביצוע המקורי - Strawberry Fields Forever, שכל כך פחדי ממנו כילד.
משם הובלתי בחסדי ה related videos, לראיון עם מקרטני, שבו הוא נשאל על שימוש ב LSD. הוא נראה כל כך במצוקה מלדבר על זה. ככה זה כשאתה שליח ציבור.
כאן, תפסה העלילה כיוון מפתיע והובילה אותי לסרטון נדיר הקרוי Syd Barret’s Documented Acid Trip - אני משאיר לכם לקבוע את אותנטיות העניין.
ואז תפנית עוד יותר מפתיעה לכיוון של אמה פולוק עם אחד השירים שאני אוהב מהשנים האחרונות - Acid Test, איזו הפקה מעולה ליוצאת הדלגדוס.
משם, הטיול הפסיכדלי הפך מסתעף ומרוחק מאיפה שהתחלנו, והגיע במסגרת ה Related Videos, לבלונד רדהד עם Equus מהתקליט הקודם והמופתי שלהם.
ואין לי מושג מה הקשר בין הוידאויים, אבל זה הופיע ברשימה בצד אז לא התנגדתי. דה ג'יזס אנד מרי צ'יין עם אחד הגדולים שלהם Happy When It Rains
ופתאום מעבר לפינה הגיעו קילינג ג'וק עם ביצוע ל The Wait. כן , הדברים תופסים פה תאוצה As We Go Along!
משם נלקחתי ללהקה בעלת השם החביב והמזמין Holocaust, עם השיר The Small Hours. היה כתוב שהם להקת NWOBHM. לקח לי קצת זמן לנסות לחשוב מה זה אומר, עד שעליתי על New wave of british heavy metal. מי שמכיר - שיתקן או יאשר
ומכיוון שאם נמשיך ככה נגיע במהירות ללהקות ספיד מטאל מחורבנות, אספתי את הלינק האחרון, קלאסיקת חארד-רוק שעדיין שומרת על חברותיות.
ת'ין ליזי עם 'וויסקי אין דה ג'אר'
וככה, מהתחלה של צבים ששמחים להיות ביחד, הגענו ללטאות רזות ששומרות את הוויסקי שלהם בצנצנת. משונה הוא עולם הקישורים, האין כך?
יש רגעים בחיים, שקרויים 'רגעי דוסון קריק'. כלומר, אני קורא להם ככה, שאתה נמצא בסיטואציה רגשית מסויימת, ואתה כל כך שקוע בתוך זה עד שפתאום נראה מאד הגיוני שתתחיל להסתובב סביבך מצלמה ולצלם אותך 360 מעלות. אתה באמצע הצהריים של יולי, ואתה מרגיש רוח קרירה שמגיעה מהאגם ואתה כבר לא הולך ברח' ויטל בפלורנטין, אלא אתה בכלל הולך בצעדים קטנים קטנים על איזה מזח בעיירה אמריקאית שאפילו היא עצמה לא זוכרת שהיא קיימת.
בכלל, אם אתה לוקח את זה עוד צעד, אתה יכול לדמיין שקוראים לך פייסי. אבל זה כבר להארדקוריסטים.
ראיתי אולי שלושה פרקים של דוסון קריק בימי חיי, אבל איכשהו כשאני נמצא ב zone הזה, אני רואה את המחזות האלה. ברגעים האלה ,בסדרות האמריקאיות, יש תמיד איזה שיר נוגה שמתאים לסיטואציה. בדרך כלל זה קיטש אמריקאי של איזו זמרת בוכיה, אבל יצא לי היום להיות במקום הזה והחלטתי להרכיב רשימה קצרה, וטיפה יותר אלטרנטיבית.
בדיוק שמעתי את האלבום הנפלא של הסינגר\סונגרייטר המעולה Kelly Joe Phelps, שיצא ב 2006 - Tunesmith Retrofit. פלפס הוציא כבר מספר אלבומים עד כה, והוא בדיוק מה שאני מחפש בסינגר סונגרייטרים טובים - שיר טוב, נגינה מצויינת, הרבה soul בהגשה שלהם ותוספת צביטה בלב.
1. השיר שלו The Anvil מתוך האלבום עונה על ההגדרה של 'שיר שאיננו קיטש לרגע הדוסון קריק המושלם'.
2. קשה לתפוס איך דווקא מכל האנשים, ג'ון קייל יכתוב כזה שיר שבירת לב, ועוד באלבום הראשון שלו (טוב, שני, אבל הראשון הוא לא בדיוק שירים אז נעזוב את זה). נכון שאחר כך הוא הפך להיות סונגרייטר משובח, עם אלבומי מופת כמו פריז 1919 או Fragments for a rainy day, אבל בשביל העולם, בנקודה שבה יצא האלבום הזה - Vintage Violence, ג'ון קייל הוא הויולניסט שעושה צפצופים משונים שרק אנדי וורהול יכול לרקוד לצלילם, ב'וולווט אנדרגראונד'.
'אמסטרדם' של ג'ון קייל הוא (וכבר אמרתי את זה בעבר) אחד השירים הכי יפים שאני מכיר. הוא עוסק בפרידה, ממקום של השלמה מאד מרירה. של אחד שיודע שיהיה לה יותר טוב בזרועות המישהו האחר ההוא, שהרבה יותר טוב לה. אבל בסופו של דבר, הוא צריך אותה. כל הזמן. Amsterdam
3. את השם Michael Chapman הזכרתי לא פעם ולא פעמיים, בתור אחד הכותבים האהובים עלי ביותר בפולק רוק האנגלי. אני לא אכנס כרגע למי הוא ומה הוא, אבל אם יש לכם כסף לקנות אלבום אחד החודש, תוודאו שזה יהיה האלבום הזה. כי אתם תודו לי אחר כך, רק אל תצלצלו בשעות לילה מאוחרות מדי, אני נוטה להתרגז כשמעירים אותי.
מייקל צ'פמן הקליט מספר פעמים באולפני ה BBC שירים שלו בין השנים 69-75. ההקלטות יצאו באוסף אדיר (למי שאוהב אותו. ומי שלא - לא מבין מה טוב לו) לפני כמה שנים. אחד השירים שם, הוא אחד השירים הכי יפים שהוא כתב בקריירה מרובת השנים שלו (שנמשכת עד היום), You Say. אני משאיר לכם לנסות להבין את המלים לבד. You Say
קנו : ממש כאן - כל הדיסק (למרות ששווה לנסות לחפש מקום אחר עם מחיר יותר שפוי)
4. גם ניל הלסטד, שהיה מוכר לעולם בזכות להקתו הראשונה Slowdive ואחר כך עם להקתו השניה Mojave3, הפתיע בשנת 2002 עם אלבום מהפנט בשם sleeping On Roads. אלבום סינגר\סונגרייטר moody אבל לא מלנכולי מדי, לא צולל מדי. אחד השירים נקרא Driving With Bert, ואני, מי שעושה כבוד לברט יאנש, מקבל אצלי אקסטרה נקודות זכות. בתוך האלבום הזה, המופק בצורה מאד חכמה, נעימה ולא פומפוזית, יש שיר קטן-גדול, שהוקלט על 4-טרק. לשם 'מרתה' כבר עשו כבוד מאד גדול כשהיא כיכבה באלבום הראשון של טום וויטס. זו מרת'ה אחרת פה. הסיפור שונה, אבל הפנים נראות דומות. Martha’s Mantra
5. ג'יימס יורקסטוןאחראי על אחד האלבומים הכי יפים שיצאו בז'אנר הסינגר סונגרייטרי בשנים האחרונות, כשהוציא את Moving Up Country אי שם ב 2002. האגדה, שכנראה נכונה, מספרת, שיורקסטון הסקוטי כל כך אהב את ג'ון מרטין (הסקוטי לא פחות) עד שכתב וכתב וכתב וניג'ס ועיצבן את כל העולם, עד שמרטין הואיל לשמוע את הקלטת שיורקסטון שלח אליו, והרשה לו לפתוח עבורו את כל הטור שלו באנגליה וסקוטלנד. זה פתח ליורקסטון את הקריירה ומשם הוא זינק הלאה להיות אחד הכשרונות המבטיחים בשנים האחרונות. לצערי, אני לא יכול להגיד שהוא מימש כל כך את ההבטחות כי התקליטים שלו היו קצת מג'עג'עים אחרי התקליט הנהדר מ 2002. אבל באי פי Hoopoe, שמכיל חמישה שירים, מסתמן שהוא קצת חזר לעצמו. I Awoke
קנו : ממש כאן - כל הדיסק. או רק את השיר הבודד (לא אותה הגרסה, אבל זה מה יש, החיים זה דבר הפכפך)
6. מרת'ה טילסטון, גם היא בריטית, בתו של סינגר\סונגרייטר אהוב עלי -סטיב טילסטון, פגשה אותי בהופעה שלה לפני כחמש שנים. מספיק השתפכתי אחרי אותה הופעה על איזה התרגשות אחזה בי וכו' וכו', אתם מוזמנים לחפש ברשת את השאריות של אותו הפוסט (ואם תמצאו, זכרו שהייתי צעיר מתרגש אז. לא כמו היום, פנסיונר שגר בגבעתיים ומסתכל על החיים בצורה מפוכחת, כן?). בכל מקרה, אחרי ההופעה ההיא היא מכרה דיסק צרוב שלה, עם קטעים שהקליטה בבית (אגב, ההקלטה מצויינת באופן די מפתיע). אני זוכר שהיא נתקעה בלי עטיפות, אז היא ציירה לי את העטיפה על המקום. ברוב טיפשותי איבדתי את הדיסק ונאלצתי להוריד אותו מהרשת, ולצלם עטיפה ממישהו שהוריד את העטיפה מהאינטרנט. לא משנה. מאז מרת'ה הוציאה מספר ריליסים יפים, חלקם קצת נוגעים בקיטש, אבל תמיד היא שמרה על איזה ניחוח משלה. הקטע הזה הוא מתוך האלבום הזה של ההקלטות הביתיות Night Ramblin'
להורדה : ממש כאן (שווה! כולה 7 פאונד, פחות משלוש קופסאות ווינסטון לייט)
7. עידן רבינוביצ'י הוציא השנה אלבום בכורה מקסים בשם Bedroom Folk. כמובן שמכל עבר עפו השוואות שלו לסינגר\סונגרייטרים בינלאומים ומקומים וכו' וכו' בבל"ת עיתונאי. בסופו של דבר המומנטום ירד ונשאר האלבום הזה, שמקבל חשיפה יפה בתחנות האהובות עלינו (88, 106 וכו'). בקרוב הוא יעזוב את ישראל, אבל יש לכם הזדמנות אחרונה לראות אותו בהופעה, השבוע ביום רביעי בתמונע. מומלץ.
אגב, בפעם הראשונה שנתקלתי בדף המייספייס של עידן, שלחתי לו קישור לקלי ג'ו פלפס (ראו מספר 1 ברשימה הזו), איכשהו מאד הזכיר לי את הכיוון שלו. Jared’s Blues היה אחד השירים היותר מנוגנים מהאלבום, ובצדק. שיר מקסים. Jared’s Blues
החלק הטוב בכל הסיפור הזה עם דוסון, ופייסי שננטש על ידי ג'ואי או משהו כזה, הוא שבסוף יש תמיד טוב. וזה אולי קלוז'ר קצת ניו אייג'י לרשימה קצת מלונכלת, אבל ככה אני מאמין. אחרי הרבה שיט, תמיד מגיעה הנחלה.
וכל הרשימה הזו, מוקדשת באהבה אין קץ, לאחת והיחידה.
הבטחתי כבר לא פעם ולא פעמיים שעוד אסביר ואכתוב על הלייבל החשוב Takoma, שעליו ניצח ג'ון פאהי יקירנו. אני עוד אסביר, רק צריך זמן.
בנוסף לג'ון פאהי, שהיה מאד מפורסם לסגנון שלו (גיטרות אקוסטיות בלוז חופרות בין מיסיסיפי לתעלות הדקיקות של המוח) היה גם את לאו קוטקה שגם הוא היה די מפורסם, אם כי בעיניי הרבה פחות טוב מפאהי. הוא פשוט היה הרבה יותר גיטריסט ובעיניי פחות מדי רגש. הוא יהרוג אותי, לאו, אם הוא יקרא את זה. לשמחתי, הוא לא מתמצא ברחובות גבעתיים, אז יהיה לו קשה למצא אותי.
השלישי, והמרתק מביניהם כמוזיקאי, היה רובי באשו. רובי באשו היה דמות אניגמטית לחלוטין, עם סגנון מאד ייחודי משלו כנגן (בעיקר עם גיטרה 12 מיתרים) ועם סגנון עוד יותר ביזארי של שירה. מעין דודו פישר עם פאתוס מוכפל פי 4. קול בריטון מלא ברגש ונשמה. הוא לא הרבה לשיר, אבל כשכן פתח את הפה, העולם נצבע בצבע חדש שלא היה שם לפני כן. אני לא יודע להרחיב הרבה על ההיסטוריה של באשו היות ואין לה תיעוד כמעט בשום מקום. אנחנו רק יודעים שאת אלבומיו הראשונים הוא הוציא בלייבל Takoma, אחר כך הוציא כמה אלבומים בלייבל Vanguard ואחר כך הצטרף ללייבל שפתח וויל אקרמן(גיטריסט ג'אז-וורלד מיוזיק מפורסם) - Windham Hill. ווינדהאם היל, הוא סיפור בפני עצמו, הוקם על ידי אקרמן, הרבה בהשפעת רובי באשו. הרעיון היה ליזום לייבל שייצר מוזיקה שתשלב אלמנטים של ג'אז או פולק, עם מוזיקת עולם - דהיינו, הרבה מאד ריורב.
אחרי כמה תקליטים ב-ווינדהם היל, ולפי הכתובים, רובי באשו לא הצליח להתפרסם והגיע למצב שהוציא שלושה אלבומים על קסטות בלבד, בשנות השמונים. הקסטות אבודות כבר מזמן, וזכר לאלבומים האלה אין. לחלק נכבד מתקליטיו של באשו לא נוצר רי-אישיו והם נעלמו לאת'ר, עד שיבוא המשיח ויגאל אותם מייסוריהם. הייתה לו בעיה קשה לרובי באשו. חוסר קומיניקטיביות עם המאזינים. החומרים שלו היו באמת למטיבי לכת וגם פאסון האניגמה (האותנטי) שהצמיח באשו סביבו, לא איפשר אחוזון של פופוליסטיות מצידו. עם נתוני פתיחה כאלה, אין מה להתפלא שתקליטיו היום, כמו השם שלו, ידועים רק למתי מעט.
הלייבל הבריטי הנפלא Bo'Weavil גילה לאחרונה הקלטה של הופעה של באשו בגרמניה, בעיר בון, מ - 1980 והחליט להוציאה מחדש.
למי שלא מכיר את באשו, השורה למעלה היא פשוטה. מצאו הקלטה, מוציאים על דיסק, זה נגיש לאנשים- אחלה.
למי שמכיר את באשו - אלה חדשות מהירח. מה, התגלתה הופעה של באשו? וואלה???? ומוציאים על דיסק??? ואללה???? ומביאים תותחים אייקונים מהברנז'ה לכתוב כמה מלים בחוברת המושקעת של הדיסק המושקע עוד יותר??? פאקינג הל!!
ככה בערך הגבתי כששמעתי על זה. ברור שהלכתי מייד ורכשתי את זה. תיעוד של באשו מדבר, תיעוד של באשו מפלרטט, תיעוד של באשו כלשהו - זהו יום חג.
אוי, וכמה שלא התאכזבתי. באשו מצליח להעביר בתוך הופעה שלמה את כל מגוון השפעותיו, כשהוא מבצע קטעים מכל אלבומיו כמעט, ומצליח לשזור בדייקנות של צורף, את כל השפעותיו ועולמו הפנימי העשיר, הפגיע והתובעני. המיזוג של מוזיקה אפלאצ'ית, פרסית, ערבית, פולק, ג'אז, קלאסי,הכל ביחד ומגובה בנגינה אינטנסיבית, על גבול הלוחמנית - כל זה ביחד מרכיב למעשה את הדמות האניגמטית של באשו מבלי שנצטרך לקרא עליה בוויקיפדיה.
כל הקטעים מאד ארוכים, חלקם על ה 8-9 דקות, וחלקם גם פחות, אבל כולם תובענים, מתסיסים ובעיקר מרגשים. יש משהו חיובי בכך שאנחנו לא יודעים דבר וחצי על החיים של באשו, ככה נשארת רק המוזיקה כאינטרפטציה לחיים שלו.
ההקלטה עצמה באיכות די ג'ייף, אבל אנחנו לא בסיטואציה להתלונן. זה כמו שלא תתלוננו על תיעוד הופעה נדיר של ניק דרייק שנשמע ג'ייף. אבל עם כל אהבתי לדרייק, ויש כזו, הופעה נדירה של באשו היא ענין של פעם בעשור. אני לא יכול וגם אין לי את היכולת המילולית להרחיב מעבר לזה על המוזיקה של באשו, או על התחושות שהן מציפות בי, ונראה לי שפשוט עדיף לתת למוזיקה לזרום, ברגע שתלחצו על ה PLAY. תהנו, ו-סבלנות, אלה חומרים באמת תובענים.
קודם כל, אם לא שמעתם על זה עדיין, המוזיקאית הישראלית נועה בביוף משתתפת בתחרות של מגזין האינדי ZigZag. הפרס הראשון הוא השתתפות בפסטיבל המוזיקה הנחשב CMJ בניו יורק.
Noa Babayof - From A Window To A Wall ,Album trailer
כדי שנועה תזכה לעלות על הבמה ולהופיע בפסטיבל, אנחנו צריכים קולות של אנשים שיצביעו. אפשר להצביע כל יום עד ה 25. אם נועה תזכה, היא הבטיחה לשלוח לכולם טובלרונים בכמויות, אז זה שווה וזה כדאי, והפעם - זה גם טעים ומשמין כמו שצריך. הצביעו : http://www.sonicbids.com/voting/default.asp?poll_id=214
הבלק אנג'לס היו להקה שזכתה לדי הרבה הייפ לפני שנתיים כשהוציאו את ה LP הראשון שלהם Passover. אני משוכנע ששמעתי אותו, אבל אני לא זוכר שום דבר ממנו, אז או:
1. שהוא לא הותיר עלי רושם בשום צורה
2. שלא שמעתי אותו
אבל כך או כך, הבלק אנג'לס, שישיה מאוסטין טקסס, הוציאו אלבום חדש ו-מ-ע-ו-ל-ה, בשם הכתוב למעלה. מדובר באלבום פסיכדליה טריפית, שבניגוד ללהקות אחרות מז'אנר ה neo-psych שאיתו אני מקיים יחסי אישות לאחרונה, כמות האנרגיה והזעם שלהם לא מתפרצות בגרובים של תופים-מכונות יריה משוחררות רסן. זה מגניב כי זה שינוי. מה שכן יש להם, זו הקפדה על אלגנטיות מובחנת מהסוג של Spaceman3 וגם להקות שו-גייז כמו Bloody Valentine, ששומרת על איזה פאסון יותר מעונב. או אם תרצו, בלי שערות חזה.
הלהקה נקראת על שם השיר המפורסם של ה Velvet Underground מהאלבום הראשון (The Black Angel’s Death Song) ואפשר למצא השפעות ניכרות של האם הגדולה, אבל למרות הכל הם מצליחים לשמור על אמירה אישית וייחודית רוב הזמן, שמאפשרת להם ללכת עם ההומאז'ים שלהם לספייסמן 3, ולאלבום הראשון (והנפלא) של Verve (לפני שהפכו להיות להקה בכיינית).
דומה כי הבלק אנג'לס נמצאים בדרך הנכונה עבורם, הם עוד לא הגיעו ל-אלבום שלהם, אבל אם באלבום השני שלהם הם מציגים בגרות, שחייה בסאונדים הנכונים ושליטה על הפידבקים - אני לא מודאג ואני מחכה לראות את המכה שהם יביאו באלבום הרביעי שלהם. גם לג'ייסון פירס (ספייסמן, ספיריצ'ולייזד), לקח כמה שנים טובות וכמה אלבומים נחמדים, כדי להגיע לאלבום המופת שלו (במסגרת ספיריצ'ולייזד) - 'ליידיז אנד ג'נטלמן'. ולפי גישת הסאונד והכתיבה של האנג'לס - מה שנכון לפירס, נכון גם להם.
אה כן, ומילה נוספת בנושא הלייבל בו יצא האלבום Light In The Attic. רק אומר שזה לייבל בנזונה ושווה (מאד!) לבדוק מה הוא עוד מציע. ודיה לחוכמא בשעתא.
האזינו ותנו דעה (וכרגיל, אהבתם? - למה לא לקנות חוקי ולתמוך באמנות?) Eighteen Years
ג'וני גרינווד מרדיוהד. איש יקר. לא רק שהוא גאון, הוא גם נשוי לישראלית שגרה (או גרה לשעבר) בנהריה.
ג'וני היקר, כנראה כמו כולם - התאהב בישראל והחליט לעזור לישראל בכל הקשור ליחס"צ, ולנסות להצליח להרים את הפופולריות של ישראל בעולם, יותר מאשר ציפי לבני. בגליון ישן מאד של Mojo Magazine, התפרסמה כתבה ראשונה על תקליט חדש של רדיוהד בשם Kid A. קיד איי אמנם הפך לנכס צאן ברזל, וזה מעניין לקרא את הכתבה בנושא. אבל מה שמעניין באמת, זו החולצה שאותה לובש גרינווד בתמונה (לחצו עליה על מנת להגדיל).
וורנר הרצוג ידע מה הוא עושה כשהוא התקשר לריצ'ארד ת'ומפסון. הוא תמיד יודע מה הוא עושה.
כשהוא לקח את קלאוס קינסקי וכיוון אליו אקדח טעון (לפי האגדה(ואמר "יש פה שמונה כדורים עבורך, התשיעי בשבילי", הוא ידע שהשחקן הקבוע שלו ייתן לו משחק מהסרטים ולסרטים אחרי קטע כזה. והוא, אגב, צדק. ו'פיצקרלדו'יצא כמו שהוא היה צריך לצאת. בומבסטי, ארוך, ומלא בפאתוס רומנטי על תשוקות החיים. אגב, כל האמור לעיל מתייחס לבמאי הגרמני השנוי במחלוקת וורנר הרצוג, ובשיטות העבודה הלא שיגרתיות שלו (ע"ע אקדח מול קינסקי.( הרצוג זכה לאט לאט למעמד של גאון קולנוע תוך כדי שהוא משחרר יצירות מופת בדיוניות לאורך השנים, ובשנים האחרונות מתמקד בדוקומנטרי, וגם את זה הוא עושה מושלם. וורנר הוציא עכשיו סרט חדש, וזה גם הטריגר למאמרונצ'יק הזה. קטונתי מלהבין בקולנוע כמו שצריך, ואני לא יודע לנתח מה עושה את הרצוג לכל כך גדול. אני בכלל באתי כדי לדבר על ריצ'ארד ת'ומפסון.
ב 2005 שמעתי שריצ'ארד ת'ומפסון יוציא אלבום חדש בחודש ספטמבר. מדובר בפסקול. הפסקול הוא לסרט חדש בשם 'Grizzley Man' של (מה שקראתי באותו רגע('הבמאי הגרמני הנחשב וורנר הרצוג'. באותו הזמן, לא שמעתי על הרצוג מעולם. באותה התקופה הייתי בשיא תקופת ההערצה העיוורת לת'ומפסון ולקחתי את הסרט ב'אוזן', כי בכל זאת, המאסטר מנגן שם גיטרה. הנסיון הדל שהיה לי עם קולנוע אירופאי נתן לי סימני הרתעה והתראה בקרקעית הבטן. אבל הלכתי על זה בראש מורם. טריילר :
נחשפתי לעבודת תחקיר מרגשת ומפתיעה, שעשה בחור בשם טימותי טרדוויל, שהחל לעקוב אחרי דובי הקוטב בערבות אלסקה, במיוחד אחרי דובי גריזלי. טימותי היה שחקן כושל שהחליט לתעד את הדובים בכל רגע שאפשר על ידי מצלמת ווידאו קטנה. זה התחיל משהיה של כמה שבועות לצד הדובים, והסתיים בכך שטרדוויל שכנראה היה מחופף עוד באירופה, התחפף עוד יותר ליד הדובים והיה משוכנע שהוא אחד מהם, מבין ללבם והם מבינים אותו. הוא התחיל להתקרב אליהם יותר ויותר, איבד קשר למציאות, ושהה חודשים באלסקה, תוך כדי שהוא מתעד הכל ומשוכנע שנעשה עליו סרט, בהפקה עצמית, על סיפורו של אדם שבחר להיות גריזלי. כל זה, להזכירכם, סיפור אמיתי. הרצוג לקח את כל הסרטים שצילם טרדוויל והגשים לו את החלום, הוא עשה ממנו כוכב קולנוע.
טרדוויל המסכן, לא זכה להנות ממגע הבטון הרטוב על הידיים על שד' הכוכבים בהוליווד. טרדוויל התקרב יום אחד קצת יותר מדי, ודב גריזלי, אחד מהמשפחה שלו, טרף אותו.
צילומי הטבע על הערבות, המתח בין האדם לחיה, השקט של אחרי סעודת הדובים, המוות שכל הזמן עומד באוויר, והטרגדיה האישית של טרדוויל שהתקרב יותר מדי, היו צריכים פסקול. אז הרצוג פנה לריצ'ארד ת'ומפסון. שייתן את הסאונד המיוחד שלו ואת הנגינה האשפית שלו. ת'ומפסון נרתם למשימה, תוך כדי שהוא מושך את חברו הוותיק Henry Keiserואת הגאון ירום הודו ג'ים אורורק. הם נכנסו לאולפן, פתחו את הסרט על המסך בגדול והתחילו לג'מג'ם. החומר נכתב על המקום, בלי חזרות כאשר זולת להרכב הנ"ל, מצטרף מדי פעם צ'לו מקסים ואיזה בס. התוצאה הייתה אלבום גיטרה שונה לחלוטין ממה שעשה ת'ומפסון בעבר. מי שמכיר את הצדדים הפולקים שלו וציפה לאלבום סינגר סונגרייטר שנכתב כפסקול – ייתבדה. מדובר ביצירת אבסטרקט מפתיעה ומרגשת. כאלבום בפני עצמו, הוא סובל מהתכונה מספר אחת של פסקולים לא 'שיריים' – קשה להבין אותו מחוץ לקונטקסט. כשאיימי מאן כתבה את השירים שהופיעו ב'מגנוליה', בנו סרט שלם סביב השירים האלה, אבל הם עומדים גם בזכות עצמם, ואתה לא צריך לעבור שעתיים ומשהו של סרט כדי להנות משיר כמו Break That Wall. כדי להגיע למצב הזה עם פסקול 'גריזלי מן', צריך לראות פעם אחת את הסרט. זה גם ככה יותר ממומלץ. המופשטות הטוטאלית בנגינה של ת'ומפסון את אורורק, היא כל כך יפהפיה ומושלמת אחרי שקוראים את שמות הקטעים ומשייכים אותם לזיכרון הקטעים מהסרט. כך, קטע חסר מסגרת כמו Treadwell No More, יכול להשמע כמו הליימנט המושלם, כליווי מוזיקלי לצד קולות הנפץ שיוצאים בין שיני הדוב כשטימותי נטרף. גם Parents, מחזיר אותך לרגעים בסרט שבו ההורים המסכנים מדברים על טימותי. מוזיקלית, זו אולי הפעם הראשונה שת'ומפסון ממש נגע במוזיקה אקספירמנטלית, אבל זה רק בגלל שלא הייתה לו ממש ברירה. כי סרט שלם על טבע שמצולם כולו כמעט באותן סיטואציות, זו וואחד משימה לגוון מוזיקלית ולצבוע בכל פעם בצבעים אחרים, אבל זו הגדולה והחוכמה של הפסקול הזה. בקטע כמו Bear Fight, מוקלטים שני צ'לואים או צ'לו בערוצים, ומתאר את האפלוליות המפחידה והאיטית של דוב מול דוב, שהולכים במעגל ומתבוננים. וכשהצ'לואים נכנסים לקקפוניה הזו, המשיכות בקשת על המיתרים מנפיקות בדיוק את הסאונד הצורמני שהיה מופק במידה ופרוות הדוב הייתה עשויה נייר זכוכית, וטפר היה נתקל בה וקורע אותה. גם Parents הוא דוגמה מושלמת לפיסול האווירה תוך יצירת גיוון מלודי וסגנוני, כשהרכב הכלים כמעט לא משתנה, והסאונד נשאר אותו דבר. קשה לי לדמיין עכשיו את הסרט בלי הפסקול המושלם של ת'ומפסון וחבריו. נראה שלא אוכל לראות את סצנת מלחמת הדובים בלי לשמוע בראש את הצ'לואים המסוכסכים הללו. ממש כמו שאי אפשר לראות קרפדות נופלות מהשמים ב'מגנוליה' ולא לחשוב על איימי מאן. ומצד שני, אני כן יכול לשמוע את הפסקול הזה ולהכנס למוד הזה של National Geographic, מבלי לחשוב על דובים ועל טימותי המסכן שהחברה הוקיעה אותו מתוכה היישר ללוע הדוב. דומה כי החיבור הזה של המופרעות של הרצוג והנכונות שלו ללכת עד הסוף ולדחוק את הקצה לפינה, באה טוב לת'ומפסון שבד"כ נשאר במקום הבטוח שלו, כסינגר/סונגרייטר החשוב בבריטניה. הוא הוכרח לשים את המוכר בצד, לשתף פעולה עם אנשים חדשים כמו ג'ים אורורק, לפתוח את הגיטרה ולזרום . דומה כי כפי שהבין טימותי, ההליכה לקצה היא מנת חלקו של האמן (שחקן כמו טרדוויל ומוזיקאי כמו ת'ומפסון(, ולא לכולם יש את היכולת לעשות את זה לבד. אז את ת'ומפסון משך הרצוג עד לקצה שלו. את טרדוויל משך הרצון האדיר שלו להיות שחקן, ולהיות מוכר בזכות זה. הקצה של טרדוויל, כך הסתבר, הוא נקודת האינסוף שבמוות שלו. וכנראה שגם זה קצה, בסופו של דבר.
קנו : פיזי,דיגיטלי
(למי שלא מכיר את הקונספט, שיציץ פה)
Jorma Kaukonen - Genesis
(Quah, 1974)
אחת הרצועות הבולטות באלבום הסולו הראשון של ירמיהו קוקונן, גיטריסט ה-ג'פרסון איירפליין ובשלושים שנה האחרונות, חבר בצמד הבלוז Hot Tuna (שהוא שם טפשי לחלוטין להרכב משובח, במיוחד בפאזה האקוסטית). החבר השני, אגב, הוא ג'ק קאסדי, בסיסט הג'פרסון. Quah, הנושא עימו את אחת העטיפות המכוערות ביותר שיצאו אי פעם על ידי מוזיקאי שאיננו אנונימי ואיננו באייטיז הוא מאסטרפיס של בלוז-פולק ולמעשה הוא בית ספר לכל מי שאוהב מיסיסיפי דלתא בלוז, עם קורטוב של דברים אחרים. כל האלבום חובה, ג'נסיס הוא אחד הקטעים שעד היום ג'ורמה מנגן בהופעות. סוג של Stairway שלו.
קנו : פיזי,דיגיטלי
Mark Lanegan - Mocking Bird
(The Winding Sheet, 1990)
אלבום הסולו הראשון של (אז) סולן ה Screaming Trees (אולי להקת הגראנג' הטובה ביותר, פרט למאדהאני), ייצא בלייבל Sub-Pop, אז עוד לייבל קטן וחביב שלא יודע מה הולך לקרות איתו בקרוב מאד..
האלבום אישי, אינטרוספקטיבי, מלנכולי כמובן, ומובל על ידי קולו המצמרר של לנגן. תאטרליות מופגזת וקוראת לתהומות הנפש לקפוץ החוצה. כן, זהו עוד יום יפה אצל לנגן.
קנו : פיזי,דיגיטלי
Wizz Jones – Funny (But I Still Love You)
(Lucky The Man, 2004) וויז ג'ונס הוא אחד מגיבורי הגיטרה האקוסטית הבריטים. לצד דייבי גרהאם, היה ג'ונס האורים והתומים של כל הפולקיסטים באנגליה מאמצע שנות השישים. הוא היה אחד ההיפים הבולטים, עוד בשנת 1962, כשהסתובב עם שיער ארוך(!!) ויחף(!!) ברחובות וניגן בלוזים של מיסיסיפי ג'ון הארט. אף פעם לא נמאס לי לספר את זה, אבל כשגרתי בלונדון, כתבתי לו מייל דרך האתר שלו וביקשתי שילמד אותי גיטרה. נפגשנו, וזה היה יותר 'ילד פוגש אליל' מאשר שיעור גיטרה, אבל היי – זה משהו לכתוב עליו הביתה. באלבום האחרון שלו עד כה, מבצע ג'ונס קאוורים לצד מקוריים, כהרגלו. הפעם הוא לוקח שיר חביב מאד של ריי צ'רלס ונותן לו את מה שצריך. וזה, מוקדש לנועה.
Nick Castro – Sun Song
(Further From Grace, 2005)
ניק קסטרו הוא אחד הפולקיסטים המודרנים האהובים עלי. לא רק שהוא סינגר סונגרייטר מוצלח, הוא גם מלא בפסיכדליה, אקספירמנטליות, נגיעות מזרחיות – ובקיצור, כל מה שאני אוהב. זו הסיבה שאני אוהב את ה Espers. ות'אמת – הוא מאד מ זכיר אותם. עוד דבר שמייחד את ניק, היא העובדה שהוא הוציא את האלבום שלו באחד הלייבלים האהובים עלי ביותר – Strange Attractors, ובאלבום משתתפים כל מיני חברים אבל מעל הכל שורה הרוח החלוצית של חברתם ללייבל – Cul De Sac. וכמו שאומרים, כל חבר של קול דה סאק, הוא חבר שלי.
אחרי האלבום הזה יצא לו אלבום נוסף, שאותו עוד לא שמעתי, אבל אני מהמר שזה מדהים.
Dominique A – Pour La Peau
(Auguri, 2004)
דומיניק א, הוא ללא ספק אחת התגליות המרעישות שהיו לי בשנים האחרונות, תודות ליוצר הענק אלי רוזן. מדובר בשאנסיונר מודרני, שאני לא מבין מילה ממה שהוא אומר, אבל התשוקה והאותנטיות שלו כל כך פורצות החוצה, עד שהן עוברות מחסומי שפה בלי בעיות. Auguri הוא אלבום יותר קליל שלו, אבל הוא כל כך מומלץ שאין לי מלים לתאר. אולי זה כי אני לא מבין את השפה.
Blues Explosion – Blowing My Mind
(Damage,2004)
הידועים גם כ Jon Spenser Blues Explosion, מלכי הסליז המודרנים. קומבינה מגניבה לגמרי של מארק בולאן (T.Rex), ג'יימס בראון ופוסי גאלור. זו מוזיקת זיונים טובה, עם תשוקה והרבה מאד זיעה. להקה לפרצוף.
Venus – Everybody Wants To Be Loves
(The Red Room, 2005)
וונוס היא להקה בלגית שהכרתי ממש במקרה (כאילו שאת כל השאר הכרתי בכוונה), כאשר הלייבל שלהם Tout Ou Tard שלח לי ערימה של סאמפלרים. היו שם דברים טובים יותר ופחות, אבל האלבום שלהם בלט לי באופן מיוחד ופיתחתי אליהם חיבה מיוחדת, הרבה בגלל חיבתי הרבה ל 16 Horsepower, ומי שלא מוצא את ההקשר והדמיון – שיישתדל טיפה יותר. הלייבל, היושב בפריז, לא עורר הדים גדולים יותר מדי בעולם, עד ש(כרגיל) הגיע הקשר הישראלי, וזמרת אחת שקוראים לה יעל נעים החליטה לכתוב את השיר הנכון, להתחבר למנהל הנכון, לזהות את המקום הנכון, ולקבל חינם אין כסף מחשב נייד חדש של אפל. וגם פרסום עולמי על הדרך.
Bert Jansch – One For Joe
(The River Sessions, 2004)
אחחחח…I Can’t get enough. לא חשוב מתי ובאיזה מצב צבירה, אני תמיד חוזר לברט הגדול מכולם. הפעם זהו אלבום בהופעה חיה שהוקלטה איפשהו ב 76-75 אחרי שיצא המאסטרפיס שלו LA Turnaround.
'אחד עבור ג'ו' הוא אחד שאני מאד מאד אוהב. תקשיבו לנגינה שלו ולצורה שהוא מגיש – האיש גאון, לא פחות.
שלום גד – גשר פלדה, גשר עץ
(סוף המדבר, 1995)
אין מספיק מלים כדי לתאר את גדולת האלבום הזה, שהייתה לי הזכות להוציא אותו מחדש לפני שלוש שנים, אחרי שלא היה זמין שנים רבות. בקצרה, מדובר באחד התקליטים המושלמים ביותר שיצאו בעברית, על ידי אחד האמנים המרתקים ביותר שהיו אי פעם בישראל. אני לא יכול להגיד יותר מזה. זה עולה 40 שקל בחנות. ותעשו לעצמכם טובה ענקית אם לא עשיתם עד עכשיו. כן, זה כל כך טוב.
The Mugwumps – Baby You Control Me
(Do It Good,2005)
הרבה אני לא יודע על להקת הסטונר השוודית המעולה הזו. חוץ מהעובדה שהיא הייתה יכולה להיות להקת הארד רוק משובחת במיוחד בסבנטיז. במקום זה, היא נהייתה להקת סטונר הארד רוק מעולה בשנות האלפיים, סאונד ישן, אחלה שירים, זמר מצוין ולמרות שהם שוודים – אף אחד שם לא התאבד.
שתדעו שבמייל מתקבלת גרסה מקוצרת של הפוסט, בגלל שהיא לא כוללת את השירים להאזנה, והפונט קטן וסתם לא כייף. הכי טוב, כשמקבלים עדכון, זה להכנס לבלוג ולראות את הפוסט כמו שצריך, להקשיב לשירים ואז (כמובן) ללכת ולקנות.
אחד הדברים שאני מעריך בצורה הרבה ביותר אצל מוזיקאים, ואצל אנשים בכלל, זו היכולת להשתנות. לשבור את הקיים, לצאת מהמסגרת, ללכת למקום חדש.
זו הסיבה שקשה לי עם אמנים שמוציאים את אותו התקליט פעם אחר פעם. לפעמים זה נחמד, כי יש אמנים שבשבילם לא צריך לשנות הרבה, רק להמשיך לכתוב שירים טובים (כמו כל ה 15 שנה האחרונות של ניל יאנג). לפעמים השינוי הוא מינורי על הנייר, אבל משמעותי במיוחד בפועל (שוב, ניל יאנג, קרייזי הורס מול סולו).
ואצל אמנים רבים, הם בוחרים מחדש את ההפקה שלהם בכל אלבום ואלבום מחדש. הלהקה שאני הכי תופס ממנה בהקשר הזה היא דווקא REM. זו להקה שכתבה שיר טוב אחרי שיר טוב אחרי שיר טוב, אבל מעולם לא הבריקו עם שיר גדול באמת, למרות כל המנוניהם. מה שכן הייתה להם, זו היכולת המעולה לבחור הפקה חדשה בכל אלבום. זו הסיבה ש Automatic נשמע אחרת לגמרי מ New Adventures (התקליט הטוב ביותר שעשו מאז Document), שנשמע אחרת מ Monster (יורדים עליו יותר מדי, אלבום גדול).
(מה אתם מדברים, אלבום גדול!)
וכולנו מסכימים שהאיש שמחדש הכי הרבה מאלבום לאלבום זה בק. והאישה זו ביורק. ואני, בכלל באתי לדבר על טום פטי, וההארט ברייקרס.
טום פטי בדיוק סגר את דלת האולפן בשנת 1991, אחרי שג'ף לין יצא מעוד הפקה אובר מלוטשת שלו, כשעבדו יחד על האלבום Into the great wide open. האלבום עצמו לא היה גדול באמת, למרות שהכיל מגה להיט – Learning To Fly. ג'ף לין ידוע כמהנדס להיטים ענק, אבל הוא גם סוג של לואי להב של לפני 20 שנה – כשהוא נכנס במישהו עם הפקה, מה שנשאר זו בעיקר ההפקה וקצת שיר מאחורה.וכך יצא שלמרות ש Wide Open היה באמת ובתמים אסופה של שירים מצויינים, כדרכו של טום פטי, הרי שג'ף לין די השמיד ראיות של שירים טובים ועשה אלבום גדול ומנופח ממה שצריך. מה שלא הפריע לו, כמובן, להצליח בהיסטריה. כולל קליפ עם צוק.
כנראה שפטי הרגיש שמשהו לא טוב לו שם. הוא טיפוס של גיטרות אקוסטיות מסוג מרטין (ת'כלס אני רק משער, אין לי מושג איזו גיטרה יש לו), ולס פולים ישנים שמרגישים את העץ בהם. לכן, שלוש שנים אחר כך, הוא קיבל החלטה אמיצה. שבר את מסגרת ההצלחה של האלבום הקודם ולא ניסה להביא אותה באלבום עם להיט. במקום זה, הוא נתן לשירים לדבר, השאיר אותם בלי יותר מדי אוונטות. וזה הצליח לו. ביג טיים זה הצליח לו.
וזה לא שהוא התפשר על ההפקה, ממש לא. הוא עבר לעבוד עם ריק רובין. אבל רובין, כידוע לבנאדם ענק מימדים, ומפיק גאון בלי הרבה אגו, הצליח להכיל בתוכו את פטי ונתן לו להשתחרר מול המיקרופון. התוצאה הייתה אלבום רגוע, משוחרר ומרגש שמכיל שירים אחד אחד, שיוצאים החוצה. חלקם קטנים, חלקם להיטים, חלקם גדולים בסאונד (אך לא מנופחים). אווירת דרכים מלווה את כל הדיסק הזה (“Time To Move On”), שכמובן נצבע בחום והכל בו חמים. מהצד השני, של החשמליות, אפשר לשמוע את 'קרייזי הורס' נוגסים בשירים האלה ובסאונד הנשכני-אין-דבר-כזה-יותר-מדי-מגברים (“House In The Woods”).
Wildflowers
אז יצא שפטי הימר נכון, שבר את מושג ההצלחה כפי שהכיר עד לאותו השלב, הלך על אלבום סולו בלי ה Heartbreakers (להקת הליווי הקבועה שלו) ועם נגנים חיצונים, ידע לאזן את האלבום בחטיבה בלוז-דרומית, ובחטיבת-בוא-נשכור-אוטו-ונצא-לדרכים וגם אפילו בנגיעות של soul במקומות מסויימים.
Wildflowers הוא התקליט שבזכותו התחלתי להקשיב לטום פטי אחרי ששנים ידעתי לזמזם שיר אחד שלו, והוא אחלה נקודת זינוק לכל אלה שתמיד רצו לשמוע טום פטי, אבל לא הצליחו לעבור את הקליפ של Learning To Fly.
