Small Town Romance

לשמחתי, הייתה לי הזכות לגלות את הביטלס בנעוריי וכך נחשפתי לעולם שלם הקרוי 'מוזיקה', שספק אם היה נפתח בפני לולא הייתי רואה את הפרק הראשון באנתולוגיה של הביטלס, והולך לחנות הדיסקים בקניון איילון ורוכש את האלבום הראשון שלהם - Please Please Me.
אם לא הייתי נחשף לביטלס באותה תקופה, ספק אם הייתי כותב את הבלוג הזה היום, מנגן על כלי כלשהו או עוסק בתחום שבו אני עוסק. אז אני חייב לביטלס, פחות או יותר, את עיצוב החיים שלי.
מכיוון שאני נון-קונפרמיסט אחרי הכל, הביטלס האהוב עלי ביותר היה ג'ורג'. את לנון אהבתי אחר כך. מקום שלישי היה פול. שרמנטי, קסום, מלודי, מאהב עדין. אחר כך היה רינגו. מקרטני היה בעיני התגשמות החלום של כל חננה. חמוד, חבר של הבנות, כותב שירים יפים, ואחר כך מסתגר עם הבנות האלה בחדרי מלון, כשהן מלמדות אותו על משהו חדש שלמדו אצל הגורו בבא-זאבא, בסדנה של ימי א'.

את פול מקרטני זכיתי לראות פעמיים, בלונדון. בפעם הראשונה הייתי צעיר וטיפש ולא מודע לערך המחירים המקומי, ורכשתי כרטיס, לדעתי ב 150 פאונד. זה היה שווה הכל. אחר כך ראיתי אותו בפסטיבל גלסטנברי. שניהם היו מדהימים.
כשפירסמו שפול מקרטני מגיע לארץ, חשבתי ללכת. כשהם פירסמו את המחירים, חטפתי קריזה והתחלתי לבעור מבפנים.
קודם כל, כעסתי ואני כועס על פול. למה? על כך שיש לו את החוצפה והיכולת לדרוש 15 מליון דולרר עבור הופעה של שלוש שעות. עם כל הזיקוקום והתאורה והעמייט. 15 מליון דולר. פול מקרטני הוא האחרון שחסר לו כסף בעולם הזה. אבל הסתבר לאורך השנים, ש:
1. האזרח מקרטני מלא בעצמו בצורה לא נעימה
2. האזרח מקרטני הוא גרידי וקטנוני בצורה לא נעימה

ראיתי את ההופעה הזו, ותאמינו לי, זו לא הפקה כל כך יקרה. כולה שתי גיטרות, בס תופים ותאורה. לא מתקרב למליון דולר, גם אם כל אחד מהם חוזר עם צ'ק שמן שיכול לסדר אותי לשנתיים קדימה. אז כעסתי, ואני כועס כי מעבר לכסף - הוא התנפץ מול העינים שלי, או הדמות שלו שפיתחתי במשך שנים, התנפצה. זה מאד כואב לראות את גיבורי הילדות שלך מאכזבים, והייתי בסיטואציה הזו מספר פעמים. אנשים שתפסת מהם סגני אלוהים התגלו להיות אנשים, בשר ודם, ועוד אנשים קטנים במיוחד. עם אגו שיכול לכסות את כל קנטקי ולעשות המון צל.
אבל אני מניח שאצל העשירים כמו אצל העשירים, אם אתה יכול להרשות לעצמך לדרוש, למה לא. מישהו צריך לסדר את הדורות קדימה, 8 ענפי משפחה קדימה. אבל שיהיה.

אני גם מבין את המפיקים המסכנים ,שצריכים לשבור את הראש איך הם מחזירים כזו השקעה. בישראל אין מקום שיכול להכיל מאסה עצבנית של אנשים סטייל הסנטרל פארק. לכן, 80,000 ברי המזל שירצו לראות את מקרטני, יצטרכו לשלם מחיר מופקע במיוחד עבור הכרטיסים שלהם. 500 שקל לכרטיס הנמוך ביותר, 1500 לכרטיסים יותר טובים, ו 5000 שקל קרוב לבמה. תקראו את המספרים האלה שוב.

בישראל, ואני נתקל בזה במסגרת העבודה שלי, יש מושג הקרוי 'תקציב הבטחון'. תקציב הבטחון הוא מעין פיל בחנות חרסינה. הוא לא יכול לזוז, וכל קיצוץ בו מפילה את הפסלים מסביב. שנים אזרחי ישראל גדלו לחשוב שבטחון זה הדבר מספר אחד בישראל. שהרי בכל דור ודור קם צורר אחר לחסל אותנו. וזה הרי נכון.
אז יצא שהחברה הישראלית מעולם לא השכילה להבין את הצורך בתרבות כמוצר בסיס לחברה תקינה. לא לא, לא Luxury. תרבות היא לא המלצה והיא לא 'בכל פעם שיש לך שעה פנויה'. לתרבות צריך לפנות זמן. למה? כי זה מפתח את האדם, וחברה שבה יש הרבה אנשים מפותחים, היא חברה מפותחת. ברגע שתכניות הריאליטי\כוכב נולד\וילה עם בחורות שצריכות לאכול זנבות של לטאות - הם הדבר האמיתי והחשוב, אנחנו בברוך. לא תקציב הבטחון מה שיציל אותנו, אלא חברה חזקה ומשכילה. אבל מה לעשות שאיגנורנט הוא כינוי חיבה, ומי שאיננו איגנורנט, משתדל לאזן את עצמו עם העם (מה שמוביל ליותר מדי אנשים שהוגים את המילה 'אינטרנט' כ 'אינטרטנט'). להיות כסיל זה בסדר. אנחנו מיושרים עם העם. מקרית גת לגבעתיים לקרית שמונה. אומה שלמה אנחנו, של כסילות. הכסילות אגב, מקורה בחינוך. חינוך, אגב, הוא 50% מתרבות. הם משלימים אחד את השני. מערכת החינוך בזבל, והחינוך לתרבות בזבל. אנחנו הולכים להפסיד במלחמה הזו, על המוחות ועל השטחים שלהם אנחנו כל כך חרדים. ועוד לא אמרתי מילה על החרדים.

ומה זה קשור לפול מקרטני? זה פשוט.
באים המפיקים ומציבים רף מחירים כל כך גבוה, שאין שום סיכוי למעמד הבינוני ללכת לראות את ההופעה. אין לזה צידוק בשום צורה ובשום דרך. הם, מן הסתם יתגוננו ויספרו לנו בדמעות התנין שלהם על כמה שההפקה הזו יקרה ואין להם ברירה. ואני אומר שיש ברירה. לא להביא את מקרטני הגרידי. המפיקים משתפים פעולה עם גרידיות של אדם וגורמת לאינספור אנשים את כאב הלב של 'מקרטני היה פה וכל מה שקיבלתי זו חולצה מחורבנת שדוד שלי קנה לי בהופעה'.
כך יוצרים המפיקים ומקרטני עצמו, את המצב השלילי הנורא ביותר. תרבות לעשירים. ויותר גרוע - תרבות פופ לעשירים. היה מוטב להם לו היו עושים שתי הופעות, מוכרים יותר כרטיסים בפחות כסף. נכון שמקרטני היה אולי רוצה יותר, אבל סביר שלא פי שתיים. אפשר היה להסתדר. אבל, בישראל כמו בישראל, אם אפשר לעשות את הדברים חיש מהר, להביא את המכה של החיים שלנו (המדינה תזדעזע) אז באמת למה לא.

את אהבתי לפול מקרטני הכותב ,אני משאיר בבית, על מדף הדיסקים שלי. את ההשפעה שלו עלי מכמוזיקאי, אני משאיר באצבעות שלי. אבל את האהבה שלי למקרטני האדם, שהוליד את מקרטני הכותב, כבר אי אפשר יהיה להחזיר. גם אם יבוא מישהו ויתן לי 5000 שקל ללכת להופעה עם כרטיס VIP, אני אדחה את ההצעה. כי זה עוול. זה עוול חברתי עבור כל כך הרבה אנשים שנשארים מחוץ לגדר. ואני לא מתכוון לתת לזה יד. שום הון שבעולם לא יביא אותי להופעה הזו, גם לא כרטיס חינם משום צורה. כסף הוא רק כסף, הוא לא יקנה לי אהבה ויותר גרוע, עבור מקרטני, הוא לעולם לא יקנה את האהבה שלי.

תמיד יהיו מעמדות והבדלים וזה הגיוני ולגיטימי ואני ממש לא קומוניסט. אבל בתרבות, הדבר שאמור להיות נגיש לכל עם בכל רגע, כדי ליצור חברה מאוחדת, עם מצפון וחמלה והבנה, ו(למען השם) קצת רוגע ושפיות, אם גם פה אתה שוב לא חופשי בארצך, אז עדיף לוותר. שלא יקנה גם את האהבה שלכם.

בוקר טוב,
 
בימים שגרתי בלונדון, הייתי הבסיסט של להקה מעולה בשם The Human Beings. זו להקה עם שירים מקסימים במיוחד, כתיבה מאד לא שגרתית והגשה מלטפת ורכה.
ההרכב הולך להופיע בישראל בתאריך אחד - 31.8  בגדה השמאלית, בהרכב של יגאל ישראל (שירה, גיטרה), רותי קלארק (חליל צד ושירה) ועומרי שטרית (קונטרה בס).

 
זו הופעה מומלצת מאד וגם חד פעמית מאד.
כמו כן, אני אפתח את ההופעה עם מספר קטעים אינסטרומנטלים לגיטרה אקוסטית וסלייד.
 
פרטים על ההרכב : http://www.myspace.com/thehumanbeings
 
אז - 31.8, 21:00 בגדה השמאלית. מומלץ וחד פעמי!

בכנס שערכו בסן פרנסיסקו לאחרונה, כינסו לפאנל מספר ילדים ובני נוער שנשאלו שאלות לגבי הרגלי צריכת המוזיקה שלהם.
חלק מהתוצאות היו מפתיעות וחלק לא כל כך. בכל מקרה, מדובר במשהו מעניין שאפשר ללמוד ממנו :

1.  אף אחד מהם לא קורא מגזיני מוזיקה
2. רובם מעדיפים ספרית מוזיקה קטנה וממוקדת על פני ספריה ענקית
3. הם מוכנים לקנות דיסקים בהופעות חיות, אבל לא און ליין או בחנויות
4. (באופן לא מפתיע) - אם יתנו להם דברים בחינם, הם יקחו
5. הם מאד אוהבים את פורמט הוויניל וקונים אותו, גם אם אין להם פטיפון בכלל

לכתבה המלאה

השבוע היו פה דברים יצירתים ומעניינים.

נתחיל מהסוף להתחלה (מהאזנה נוכחית ואחורה):

Es - SATEENKAARISUUDELMA
שהוא ללא ספק מאסטרפיס שאתם כל כך רוצים לשמוע ולא יודעים עדיין. מעיין שילוב מעניין של מוסיקה קלאסית\אקספירמנטלית, אווירתית ( אבל לא אמבייאנט מרדים), מציקה ומנחמת באותו הזמן של Es. אני רק יכול להשוות את זה קצת לעבודות של popul vuh, ומי שלא מכיר את העבודות שלהם (שירוץ עכשיו לשמוע) - אולי יכיר אותם בזכות הפסקולים המעולים לסרטים המוקדמים של וורנר הרצוג. בקיצור, ES הוציא אלבום ענק ומדהים וכל סופרלטיב אחר , בלייבל KRAAK3 שאותו אנחנו אוהבים כל כך (ביתו של Ignatz ואחרים). לכו תשמעו. יש בוויניל כפול (מפנק!) ודיסק.

Band Of Susans - Hope Against Hope
להקת סוזניות, הרכב ניו יורקי עם גיטרות דחוסות (או 'מפלי גיטרות' וואטבר) שלוקח מסוניק יות' לכיוון קצת יותר פופי. תמונת העטיפה מנצחת לחלוטין, גם אם אתם לא סובלים מארשלים גדולים (ובצדק). מעין הכלאת ג'יזס ומרי צ'יין, Loveless ואולי גם Boces.

The Pursuit For Happiness

Blues Explosion - Damage
כן כן, איזה כייף. אז הם זרקו את ה'ג'ון ספנסר' מהשם שלהם (אבל כמובן לא מהלהקה) והצהירו לעולם שהם להקה של ממש. לא נראה לי שמישהו קונה את זה, אבל אם זה עושה להם טוב. להקה שהיא כולה מחווה למארק בולאן פוגש את סרג' גנזבורג (זה שם, צריך לחפש את זה). בלוז פרופר אין שם וגם לא היה, אבל שומעים שזה טבוע שם, וטובע שם, בין הררי הריוורב.
עוד להקה שהיא לא להקת בלוז אבל יש לה הרבה בלוז היא קאליפון, וגם אותם שמעתי השבוע אבל אין לי מה לכתוב עליהם

הבלוז אקספלוז'ן עושים שירים של האמהות והאבות. או האחים והאחיות. או האח והאחות. או וואטבר

אגב, קודם פנה אלי אחד שקוראים לו פיל מוריסי, שהוציא אי פי מאד יפה בשם Onto Our Shoulders. מזכיר מאד את ג'ון מרטין פוגש ברט ג'אנש, ואני כסאקר לא נורמלי של דברים כאלה, ישר מתלהב מזה. הנה הדף שלו

חוצמזה, חזרתי לפני שבועיים מפירנצה, ורכשתי שם תקליט מעולה ומוזר של מתופף ה free jazz - חמיד דרייק והגיטריסט פאולו אנג'לי, בשם Uotha. כל התקליט כמעט הוא דואו מתופף וגיטריסט ג'אז שלא בדיוק מנגן פראזות פט מת'יני תודה לאל. זה ג'אז אקספירמנטלי לחלוטין, נטול מבנים וממש ממש פותח צ'אקרות. כן כן.

בשלושת השבועות האחרונים, מסתובב ללא הפסק, ואני מתכוון ללא הפסק אחד התקליטים הגדולים ביותר שיצאו השנה, מלא באנרגיות, בשרני, זועם וחופר, שמראה שגם לזקנים יש מה להציע. אלבום שהיה למעשה אחד האלבומים היחידים ששמעתי מהתחלה עד הסוף על הפעם הראשונה וכל פעם הוא שורד את מחסום חוסר הסבלנות שלי ואני שומע אותו מתחילתו ועד סופו ולא משנה באיזה מצב צבירה. בעבודה, במכון כושר, באוטובוס, לפני השינה. אני מדבר על The Lucky Ones, החדש של Mudhoney. תגידו מה שתרצו על זה שאני חי בניינטיז (פאק אוף. למרות שבאמת הלכתי לראות שוב את Hype! כי די התגעגעתי לפנים המרוצות של ברוס פאוויט כשהוא מדבר על התרומה הישירה של סאב פופ לצמיחה של סיאטל) - אבל 'המזליסטים' הוא אחד מאלבומי השנה שלי ומאדהאני מוכיחה שוב ושוב ושוב, שבעוד שכל השאר מהדור שלהם נהיים זקנים וצדקנים, מארק ארם נשאר עובד מחסן של סאב פופ, סטיב טרנר מגדל ילדים ושני האחרים גם כן לא סובלים מעודף גיחות לפרילנד, מאדהאני נשארה רעבה, ענייה, לא מסופקת שבאה לאכול את אמא שלכם.

The Open Mind (בקליפ הזה, באופן מוזר, מרק ארם נראה כמו ניל האנון. מוזר)

John Fahey - The Great Santa Barbara Oil Slick
הופעה חיה של הקדוש ג'ון פאהי, 1968. אחת ההופעות הטובות ביותר שלו, ואני אומר את זה רק מכיוון שלא שמעתי את כולן. מבין אלו שכן שמעתי, זו הטובה ביותר, אבל אני משאיר מקום לניצחון של הופעה אחרת, אם תבוא..

כמו כן, אפרופו ג'אז חופשי, את Big Mother של אלברט בגר הישראלי, שמעתם כבר? הצטופפו לכם, חובבי קולטריין, וצבאו על דלתות חנות הדיסקים הקרובה אליכם. זה לא פחות ממאסטרפיס.

אגב, לסיום, בקשה קטנה מהקורא המסור ג'ים ג'יימס.
ג'ים יקר. כשראיתי אותך עומד על הבמה על להקתך החביבה והלא מוכרת לי דאז - 'ג'קט הבוקר שלי', אי שם בגלסטנברי 2004, היית קצת צ'אבי. מגודל שיער, ומגודל כרס. אהבתיך, פנקס הקטן. הוצאת לי את המעיים בהופעה הזו. קניתי את It Still Moves ונשבעתי לאהוב. כשהוצאת את Z המופק מדי, בירכתי אותך, כי למרות הליטוש, זה הוביל להוצאה של תקליט הלייב הגדול Okonokos. אבל מאז נראה כאילו קופסאות על קופסאות של נוטלה עברו אצלך בבטן, החיים חייכו אליך, וגם אם הרזית - השמנת. את Evil Urges אני כבר לא אבקר שוב. הליטוש ואובדן הרעב ותחושת השובע שהגיעה בצורה הרבה יותר מדי מהירה בשביל רדנק כמוך, גרמו לך לאבד את הדרך. אני מוכן, ובגלל חסדים היסטורים, לשמוע את האלבום הבא שלך, רק תעשה טובה, גמור את הטור שלך, קח את הרגלים ואת ה Flying V, וסע לסיאטל. לך למשרדים של סאב פופ, כנס למחסן וחפש בחור בלונדיני ודקיק בשם Mark Arm. אולי תזהה אותו מלהיט העבר שעליו בטח גם אתה גדלת - Touch Me, I'm Sick. בקש ממנו שיבנה לך תפריט אימונים, ותחזור לכושר. הוא מבוגר ממך בטח בעשר שנים, אבל בשיר אחד שהוא צורח את אמא שלו החוצה מהלב, הוא עושה לי יותר מאשר כל האלבום החדש שלך, ג'ים יקר. תודה, המאזין הנאמן מהעבר

מוזיקאים זה עם שקל מאד לגנוב. מאד קל לנפנף להם במלים מתעשיית המוזיקה שאין להם מושג ירוק בהם, לדבר מאד מהר, לבלבל את האמן ולגרום לו לחתום על דברים שאסור בתכלית האיסור להחתים עליהם.
לפני מספר שבועות התפרסמה כתבה באחד מעיתוני הסופ"ש על עוד ועוד אמנים שתובעים את המנהלים וחברות התקליטים שלהם על עשיקה של שנים על גבי שנים, על חוזים שנחתמו שלא בתום לב תוך כדי ניצול מחפיר של האמן. חוזה, שאמור להגן על עקרונות של אמון הדדי, עיגן את כיסו של המפיק\המנהל, והאמן התמים, שברוב הפעמים יש בו מן ה'עפיפוניות יתר', גילה אחרי שנים שהיה יכול אשכרה להתקיים בכבוד, אם היו נותנים לו.
לא מזמן קראתי חוזה של אמן כלשהו עם חברת תקליטים כלשהי, שאני יכול להשבע שחוץ משרוכי הנעלים, הוא נתבקש לתת הכל. כולל את הברזים בבית (כן, כולל הברז של הניאגרה).
זה מכעיס ברמות שאי אפשר לתאר. בתור מי שעוסק בתעשייה הזו והוא גם מוזיקאי בעצמו, אני יכול להבין בקלות איך אפשר לסובב למוזיקאי את הראש מבלי שישים לב.זה כל כך קל. אני, כמובן, שייך לדור החדש של אנשי תעשייה. מלבד העובדה שאין לי הרצון לעשוק מישהו אחר לטובתי האישית ואני מאמין בחלוקה שווה והוגנת, על בסיס 'מגיע לכל אדם לחיות ממשלח ידו', אני גם יודע שאם פעם המידע לא היה שקיף ולאמן לא הייתה שום דרך לדעת מה מגיע לו, הרי שהיום המידע נמצא בכל מקום. אפשר לקרא על זכויות וחובות האמנים בכל תחום ותחום באינספור אתרים, ומי שאינו מוצא מידע, יכול להזמין את אחד הספרים כמו זה, ולקרא על מה מגיע ומה לא. מה מקובל, ואיפה גם מקובל לדפוק את האמן ולזהות את המלכודות הללו.

הדבר הכי מכעיס הוא בארגוני איסוף זכויות ( Royalties collection societies) כמו הארגון שאחראי על איסוף תמלוגים של זכויות יוצרים (בארץ - אקום), זכויות נגנים (עיל"ם), או זכויות מבצעים (אשכולות), או זכויות בעלי הקלטות (הפדרציה לתקליטים או הפי"ל). אלה ארגונים שמקבלים כספים מתחנות רדיו, טלוויזיה, בתי קפה, אולמי חתונות, מכוני כושר, מעליות של מגדלים, אטליזים, רכבות, מטוסים, מספרות - you name it, ואחראים לחלוקה הוגנת של הכספים בין האמנים. השמעות במסגרת הגופים הללו נקראות Public Performances, וזה שם כללי לשיר שמנוגן לציבור בפלטפורמה כזו או אחרת. הרדיו או הטלוויזיה מעבירים דיווחים בגין השמעות כאלה, וכל ארגון מחלק בין חבריו את הסכומים בהתאם למה שצריך. כשזה מגיע למקומות כמו בתי קפה, מכוני כושר, אולמות שמחה או כל דבר שאין בו את היכולת לבצע רישום מדויק, מתחילה הבעיה של 'איך יודעים האם שיר XYZ נוגן כך וכך פעמים השנה' ומכיוון שבד"כ אין יכולת לפקח, הגופים הללו נמצאים בבעיית חלוקה מול האמנים. שמישהו יוכיח ש'בלבלי אותו' נוגן פחות פעמים מ'גבר הולך לאיבוד במספרת 'שושנה' בחולון. אי אפשר להוכיח. אקו"ם נמצאת בבעיה עם ראשיה שרק עכשיו התחלפו, כאשר החברים בה דורשים שקיפות גדולה יותר ובניית מערכת חלוקה הוגנת וחכמה יותר, שלא יהיה מצב שכל הגדולים מקבלים את החלק הגדול יותר ב'עוגה הנעלמת' והקטנים נשארים עם הפירורים משלשום.

אני לא רומז ולא טוען כי מישהו מסוים בגוף מסוים, עושה את עבודתו שלא כשורה, או מושחת בצורה זו או אחרת, או מקדם את מקורביו בצורה זו או אחרת, או מקבל משכורת לא הגיונית בסכום זה או אחר. אני רק קצת לא מופתע, כשאני קורא את הכתבה הזו. זו בדיוק מסוג הכתבות שיכולות לגרום למוזיקאים לחשוב שכבר באמת אין על מי לסמוך. גם אם הכתבה שקרית, מלאה בצהוב, ומזוייפת, קשה להתעלם מהתגובות הלקוניות של המרואיינים בה לנוכח הטענות המוטחות בהם. שהמוזיקאים ביניכם שקוראים את הדברים האלה, יעשו חושבים טוב טוב וידעו מה מצבם ואיפה הם חיים. הפתרון הוא לא קסם, ואני לא יודע איך המדינה והחוק יטפלו באי אילו מקרים של גניבות לא מכוונות הנעשות בתום לב, מכיסם של האמנים הרעבים ממילא (ועוד אחרי ישראל חסון, רעבים עוד יותר), אני רק חושב שהמדינה צריכה לטפל בדברים האלה בחומרה רבה , מיד אחרי שיסיימו עם אולמרט, המים, הנשיא, גלעד שליט, הביקורת על מלחמת לבנון 2, איראן, משבר הפנים, משבר החוץ, משבר התעמולה, משבר שאול מופז שמאמין שהוא יכול להיות רה"מ, משבר ההתחרדות בירושלים, משבר מרקם ההון-שלטון. ואם יש קצת זמן איפשהו, לנסות להכניס את זה ללו"ז.

לא עבור עוד 100 שקל לאמן כזה או אחר, אלא כדי שיצמח בארץ דור של מוזיקאים שמאמין שהוא יכול לחיות מזה, לקיים קצת תרבות, ומטפח 10 אחוז שפיות בים הטירוף הלא הגיוני, כדי שיהיה לאן ללכת ולהתפרק. אחרת, כמו בריחת המוחות, יברחו גם האמנים, על שלל גווניהם. מה שיישאר פה זה אביגדור ליברמן ואולמרט, שאמנם יהיה בחקירה, אבל ישמח לדבר איתכם על הדברים שמציקים לכם. מיד אחרי שנפתור את המשבר הבא.

*למען הסר ספק, אין במאמר זה משום הטלת האשמה כזו או אחרת בגוף כזה או אחר. כולם ישרים כמו סרגל. העולם פשוט קצת עקום. וכמובן, אין לי הוכחות לכלום. יש לי פשוט חבר ששמע מחבר שלו ששמע משכן שלו שנשבע שזה נכון.

ניל האלסטד, שכתבתי עליו לפני כמה ימים בפוסט על שירי דוסון קריק, הולך להוציא אלבום חדש, בלייבל של ג'ק ג'ונסון.
זה מאורע מרגש כי האלבום הראשון שלו Sleeping On Roads היה מקסים ומרגש ואחד מאלבומי הסינגר\סונגרייטר האהובים עלי ביותר

האלסטד היה המנהיג של ההרכב המעולה Slowdive ואחר כך של ההרכב Mojave3 שאותו אני קצת פחות אוהב (הרבה בגלל עודף הלחשושים).
באלבום החדש, שייצא ב 29 ליולי, וייקרא Oh Mighty Engine, המציא לעצמו האלסטד סגנון חדש שאותו כינה Nylon Rock, בגלל שהפסיק לנגן על אקוסטית (אני לא יודע אם זה באמת נכון לאורך כל האלבום), והחליף אותה בגיטרה קלאסית (שזה אגב טרנד שאני מכיר כבר מכמה אנשים ואני חושב לעשות אותו בעצמי לנסיון).

הנה Paint A Face מתוך האלבום החדש.

והנה Martha’s Mantra מהאלבום הקודם

להזמנות מוקדמות : אמאזון

קודם כל, אם לא שמעתם על זה עדיין, המוזיקאית הישראלית נועה בביוף משתתפת בתחרות של מגזין האינדי ZigZag. הפרס הראשון הוא השתתפות בפסטיבל המוזיקה הנחשב CMJ בניו יורק.
Noa Babayof - From A Window To A Wall ,Album trailer

כדי שנועה תזכה לעלות על הבמה ולהופיע בפסטיבל, אנחנו צריכים קולות של אנשים שיצביעו. אפשר להצביע כל יום עד ה 25. אם נועה תזכה, היא הבטיחה לשלוח לכולם טובלרונים בכמויות, אז זה שווה וזה כדאי, והפעם - זה גם טעים ומשמין כמו שצריך.
הצביעו : http://www.sonicbids.com/voting/default.asp?poll_id=214

האזינו :
Midtown Fair

Marching Band
קנו : פיזי, דיגיטלי (more…)

ג'וני גרינווד מרדיוהד. איש יקר. לא רק שהוא גאון, הוא גם נשוי לישראלית שגרה (או גרה לשעבר) בנהריה.

ג'וני היקר, כנראה כמו כולם - התאהב בישראל והחליט לעזור לישראל בכל הקשור ליחס"צ, ולנסות להצליח להרים את הפופולריות של ישראל בעולם, יותר מאשר ציפי לבני. בגליון ישן מאד של Mojo Magazine, התפרסמה כתבה ראשונה על תקליט חדש של רדיוהד בשם Kid A. קיד איי אמנם הפך לנכס צאן ברזל, וזה מעניין לקרא את הכתבה בנושא. אבל מה שמעניין באמת, זו החולצה שאותה לובש גרינווד בתמונה (לחצו עליה על מנת להגדיל).

ובאמת, כל מילה מיותרת.

שתדעו שבמייל מתקבלת גרסה מקוצרת של הפוסט, בגלל שהיא לא כוללת את השירים להאזנה, והפונט קטן וסתם לא כייף. הכי טוב, כשמקבלים עדכון, זה להכנס לבלוג ולראות את הפוסט כמו שצריך, להקשיב לשירים ואז  (כמובן) ללכת ולקנות.

בוקר טוב עולם