Small Town Romance

Howling Wolf, אלבום ראשון. האוולין וולף הצהיר בפומבי שהאלבום הזה הוא 'חרא של כלבים' או 'חרא של ציפורים', הגרסאות חלוקות. כך או כך, הוא לא הסתמך על כך שהמאזינים יקראו את הראיונות איתו והחליט להוציא לאור את האלבום הראשון שלו, כשעל העטיפה שלו יש הצהרת כוונות ברורה :

לאחרונה, נראה שכולם מדברים על רובין היצ'קוק. זה נובע הרבה בגלל שהוא הוציא קופסה שמחדשת שלושה תקליטים קלאסים מראשית הקריירה שלו, והוא בדרך להוציא אחת נוספת. זה גם נובע מהסיבה שהוא בימים אלו נמצא בטור שבו הוא מבצע את כל אלבומו הקלאסי והאינטרוספקטיבי I Often Dream Of Trains.
זה נובע גם בגלל שאלבום האולפן האחרון שלו נעשה עם פיטר באק, ועוד שני נגני אולפן של REM, וגם בגלל שבערוץ 8 שודר לאחרונה נסרט על העשיה של האלבום הזה מ 2006 – Ole Tarantule!

ובכל מקרה, רובין היצ'קוק ראוי שידובר עליו הרבה.
למה? כי מדובר באחת הפיגורות החשובות ביותר בתרבות הבריטית, סינגר סונגרייטר שיוצר כבר מתחילת שנות השמונים ועד היום, יצירה פוריה ומשמעותית ומעוררת השראה ונבדלת מהרבה מאד סינגר סונגרייטרים אחרים. בעוד שריצ'ארד ת'ומפסון הוא סינג\סונג יוצא מן הכלל עם דגש על הגיטריסט שבו, הרי שהיצ'קוק הוא בעיקר איש של מלים. ועוד איזה מלים. רבים רואים בו את הממשיך של סיד בארט, כי לא רק שהם נשמעים דומה, גם המלודיות עם הטוויסטים הלא ברורים של בארט באות לידי ביטוי ביצירה של היצ'קוק, אבל מה שיוצר את הדמיון בעיקר הם דווקא המלים הסוריאליסטיות וההזויות שלו. להיצ'קוק יש את התכונה הסנדרסונית של כתיבת טקסטים מלאי הומור ורגש, מבלי ליפול למשבצת הדחקה-רוק. אם יש דבר שאני שונא זה דחקה-רוק והומור גיחי גיחי במוזיקה (למרות שאהיה כנה ואגיד שזה עדיין מעלה אצלי חיוך).

FegMANIA! הוא אלבומו הרביעי של היצ'קוק, ונשאר עד היום אחד הגדולים שבו. זולת הפקת האייטיז המרגיזה (שהייתה יכולה להיות הרבה יותר גרועה, ת'כלס), מדובר באסופת שירים אחד-אחד. היצ'קוק הגיע לאלבום הזה אחרי שהוציא את אלבומו הגדול הראשון I Often Dream Of Trains שהזכרתי קודם, שהיה תקליט סינגר\סונגרייטר קלאסי, רגיש ואמוציונלי, ובעיקר – ערום. את מספר הכלים שניגנו באלבום הזה אפשר לספור על יד אחת שחסרות בה שלוש אצבעות (מכל סיבה שהיא). בשביל היצ'קוק, זה היה שינוי די גדול כי בתור אדם שהוביל את להקת ה Soft Boys מסוף שנות השבעים לתוך תחילת האייטיז, והיה רגיל לצליל הפסיכדלי\פאנקי של הלהקה, היה מעניין לראות את הטוויסט שעשה ב Trains. אבל כנראה שהמשבצת העירומה הזו לא התאימה לו במיוחד (אם כי האלבום מעולה), והיצ'קוק המשיך לאלבום הבא שלו FegMANIA! תוך כדי שהוא מרכיב לעצמו להקה חדשה  - The Egyptians.

היצ'קוק והמצרים הרכיבו אלבום שכולו שירים חזקים, חלקם מוזרים מאד טקסטואלית, כולם מלודים, מעניינים ודינמים. היצ'קוק מרגיש מאד בטוח מאחורי המיקרופון כשיש להקה מאחוריו, וזהו בעצם המקום הטבעי שלו עד אותה התקופה, ולכן ההגשה שלו יוצאת מגדר הרגיל, הוא משחק את התפקיד שלו כמו שצריך ויוצר חיבור חזק בהוויה של המאזין, בין הטקסטים למלודיה, לחיוכים שהמלים מעלות.
הגאונות הטקסטואלית של היצ'קוק מקבלת ביטוי אדיר בשיר כמו Egyptian Cream, שפחות או יותר מדבר על אישה שנורא רצתה להיות גבר ולכן שמה איזו משחה מצרית וצמחו לה שערות וכו' עד שנכנסה להריון והייתה בשוק שזה קרה לה, או שיר כמו My Wife and My Dead Wife בו מתאר היצ'קוק את יחסיו עם אשתו ועם אשתו המתה שנמצאות כל הזמן באותו מקום (והוא מצייר את זה בהומור, אבל ת'כלס זה טקסט מאד כואב אם תחשבו על זה), ובטח שיר כמו Man With The Light bulb Head, שאין טעם להרחיב לגביו כי מספיק לקרא את השם שלו.
Lightbulbhead

בקיצור, מדובר פה בסוג של גאון שכדאי מאד להכיר, במיוחד אם אתם חובבי סיד בארט, בריטים, סינגר סונגרייטרז ייחודים (לאו דווקא בסדר הזה). למי שיש מנוי באוזן השלישית או מנוי בתוכנת שיתוף קבצים ורוצה לבצע פשע – מוזמן לבדוק את הסרט שהפיק עליו ג'ונתן דמי – Storefront Hitchcock, שמתעד הופעה של היצ'קוק בחלון ראווה של חנות (1998), הופעה שרק בשביל הרגע הראשון שלה שווה הכל, בו היצ'קוק עולה על הבמה, פותח את הפה ואומר Hi, is my hair alright?
המשפט הזה, ממצה למעשה את כל ההסתכלות של היצ'קוק על החיים ועל מוזיקה ובגלל זה, הוא כל כך נפלא.

האזינו :
The man With The LightBulb Head

Egyptian Cream

קנו : אמאזון

לפני מספר שבועות, העלה המשתמש Barmelai, שרשרת של פוסטים בפורום 'אגדות רוק' של תפוז. הפוסטים נגעו וסיפרו את סיפורה של להקה לא ידועה במיוחד בשם Pearls Before Swine. הלהקה הייתה למעשה פרוייקט של איש אחד, בשם Tom Rapp. התקליטים שלהם כל כל טובים ועוצרי נשימה ברגעים רבים מהם, שחשבתי שזה יהיה פשע שהדברים היפים שהוא כתב לא יגיעו ליותר אנשים. ביקשתי את רשותו, ולשמחתי קיבלתי, להעלות כל תוכן הפוסטים לכדי פוסט אחד גדול – 'התועלת באפר'. קחו את הזמן, יום שבת היום, ושבו ותקראו. זה שווה כל דקה.

—————
התועלת באפר 0 (הפרומו)

מה רוצה התולעת

כמה שירים אתם מכירים שמסוגלים לתפוס אתכם בגרון כשרגליכם מפרפרות סנטימטרים מעל הקרקע בעוד נשמתכם הלבנבנה מרפרפת לנגד עיניכם? כמה שירים כאלה אתם מכירים שמוקלטים על תקליט אחד? איך הייתם מגדירים תקליט כזה? מה תעשו אם חיפוש מתקדם על שם האלבום יניב שום דבר חוץ מהודעה אחת קצרצרה וגם היא היתה שלכם?
ובכן זה בדיוק המצב עם Pearls Before Swine - The Use Of Ashes וזה הולך להשתנות בימים הקרובים. את הדיסק הנדיר הזה נאלצתי להזמין מחו"ל כי לא ניתן להשיג אותו בארץ. אלבומיו של האיש שמסתובב בעולמנו תחת השם Tom Rapp לא מסובבים כאן מספיק. לעניות דעתי זאת יצירת פולק עמוקה, עדינה ואלמונית מדי שלא בצדק. והיא חייבת, פשוט חייבת להגיע לכל אוזן שעשויה לזהות אותה ככזו.

אמת, לא כל אחד יתלהב. לא כולכם תגמרו את ההלל על האלבום המוזר והמופנם הזה. העניין הוא, שמי שכן יתאהב, הולך לזכות באחד האוצרות היותר גדולים ויותר סודיים של 1970. וזה לתמיד. אין חזרה מ  Pearls Before Swine. מי שיישבה בקסם לא יוכל יותר לוותר על השירים של תום ראפ, שירים שעומדים ללכת לאיבוד ולהעלם לגמרי אלא אם כן מי שמכיר אותם יקום ויעשה מעשה.

השבוע אנסה להחזיק את Pearls Before Swine, תום ראפ ובעיקר את The Use Of Ashes על סדר היום באמצעות סדרה משלי, בתקוה שהיא תיצור אצל מי מכם גשר שיעביר את עשרת שירי האלבום מאבודים להישרדות.
בימים הבאים אתחיל לשפוך מכל הבא למקלדת, לאט לאט, בלי להציף יותר מדי.  אשתדל בכל יום להשליך תולעי ראפ למים בתקוה לתפוס את הדגים שמחפשים את התולעים הללו אבל עדיין לא יודעים זאת. אל תיבהלו. זה יקח זמן, זה יהיה מאסיבי אבל זה בסדר, לאיש הזה יש סיפור מרתק ששווה לספר.

שאצא לדרך?

התועלת באפר 1
Pearls Before Swine - The Use Of Ashes  1970

  זה סיפור על פרקליט או אולי סיפור על צילו של פרקליט או שמא זה סיפור על כוכב כבוי שלוחש לאלוהים כי יכבול את בני האדם בשירה אבל אנשים לא ענדו שירים כוכבים לא היו אבני חן וצורפים לא הקימו בתי תפילה מפנינים. ואפילו אלהים יכול רק לנחש מדוע או לאן נעלמו כל התקליטים בעטיפות הקטומות בתשעים ותשעה סנט שהתגוררו חפויים על מדפי המוזלים.

  טום ראפ הביט באשתו היפה אליזבת עת עסקה בצחצוח כלי הכסף. היא נעזרה במטלית ישנה, אפר ורוק שהתיזה לעתים משפתיה האדומות. טום יצא אל הגן תפוס שרעפים. הוא התיישב אל השולחן במחסן הכלים החביב עליו והעלה על הנייר את השיר היפה ביותר שכתב מעודו.
טום ראפ היה זמר, כותב השירים ומנהיגה של להקת Pearls Before Swine. הוא כתב שיר על צורף תמים שמנסה, לשווא, לתקן את הפגמים ולמחוק את השריטות שהותירו אנשים בחפצי הערך שלהם.

The jeweler has a shop on the corner of the boulevard
In the night, in small spectacles, he polishes old coins
He uses spit and cloth and ashes
He makes them shine with ashes
He knows the use of ashes
He worships God with ashes
The Jewler

בחשכת הליל מתכסות כפות ידיו שלפוחיות, לעתים הן מתבקעות והדם זב מאצבעותיו כשהוא עמל להסיר את טביעות האצבעות, לרפא את הצלקות מהפנים המוטבעות על פני המטבעות המשחירות משנים. כשהוא שוכח, הוא לעתים בוכה.

תום ראפ היה איש ישר, תמים ואוהב אדם, על כן הוא נוצל בידי מי שלא היו כאלה. ובין אם חילוני או מאמין, היה לו חשבון ארוך עם אלהים, חשבון שנפתח מחדש כמעט בכל שיר שכתב. כחצי מחייו הבוגרים כיוצר הוא ניסה למחות ולתקן עוולות עולם כאותו צורף המנסה לרפא את השריטות מעל מטבעות הזהב. את המחצית השניה הוא הקדיש לסייע לקורבנות של מעסיקים חסרי לב להשיג לעצמם צדק או לפחות פצוי כספי. הפעם הוא עשה זאת כעורך דין מבריק שהתמחה בזכויות אזרח.

התועלת באפר 2

"כאמן עליך לתקוע את רגליך בקרקע ואת ראשך בכוכבים" (פיטר האמיל)

  הילד תום ראפ גדל עם ראש בכוכבים. משפחתו עקרה בגיל צעיר למלבורן בפלורידה, 20 מייל מקייפ קנאוורל, אחד מבסיסי השיגור של נאס"א. אביו של תום, דייל, היה מורה, שיכור מועד ואב משפחה בלתי מתפקד. לעתים מזומנות הוא נאלץ להחליף עבודות, אחת עלובה מקודמתה. לבסוף הוא נכנס לשוק ההלוואות וללא שהות מיותרת נפל קרבן לקבוצת נוכלים שעקצה אותו ב 15,000$. למחרת אבא של טום נעלם מעל פני האדמה אם כי לאחר חודשים הוא נמצא  משוטט ללא מטרה במעבה החורש הסמוך לקייפ קנאוורל. דייל האב הפך לרוח בלתי מורגשת בבית וטום הילד תקע את ראשו בכוכבים ואילו את רגליו הציב על הקרקע רק לעתים רחוקות.
הכוכבים מצידם לא התרשמו במיוחד. הם היו עסוקים באותו זמן בדברים שכוכבים בדרך כלל עושים כדי להעביר את הזמן, שזה שרטוט מפות גורל לכל מיני אנשים. למשל את זאת של תום הקטן, שלמזלו הרב עדיין לא יכול היה לדעת שבמקומות אחדים היא דומה באופן די מבהיל לזאת של אביו. 

 בשנת 1969, ביום שבו ניל ארמסטרונג דרך לראשונה על אדמת הירח ישב תום ראפ והעלה על הנייר את Rocket Man, השיר היפה ביותר שכתב מעודו.

My father was a rocket man
He often went to Jupiter or Mercury, to Venus or to Mars
My mother and I would watch the sky
And wonder if a falling star
Was a ship becoming ashes with a rocket man inside
Rocket Man

אמי ואני מעולם לא יצאנו החוצה אלא כאשר הכוכבים היו נסתרים על ידי העננים או הגשם כדי לחמוק מהכאב, דמעות דומות הן לאבני חן. אבי מעולם לא הבחין באמי כי אבני החן שלו היו הכוכבים.

השיר נכתב בהשראת ספור קצר של ריי ברדבורי אודות אסטרונאוט שחלליתו נשרפת על פני כוכב מרוחק. אבל לשירים של תום ראפ מעולם לא היה מובן ישיר ברובד אחד בלבד. ככל שגרדת וחפרת במלים כך הגעת קרוב יותר לראפ עצמו ולביוגרפיה שלו. ושוב מופיעים אבני היסוד של הליריקה הראפית - כוכבים, אבני חן, אפר ודמעות. ומעליהם שאלות קיומיות פילוסופיות שטרדו את יצירתו של ראפ מאז ומתמיד.

משמאל תום ראפ (יושב) עם Pearls Before Swine  המקורית

התועלת באפר 3

Father of Pearls
Pearls Before Swine היתה להקתו של תום ראפ, קבוצת מוזיקאים חברים מהקולג', איתם רקח ראפ את הצליל הפסיכדלי – פולקי – מדיאבלי שעטף כצדפה את מילות שיריו שנטו להיות פילוסופיות מעט, שיגיוניות בתחבירן ומאוד הומאניות. עם PBS הוא הוציא שני אלבומים עבור הלייבל המוערך ESP, בשנים 1967-1968 ( One Nation Underground , Balaklava ) שמכרו מאות אלפי עותקים, ואלבום שלישי עבור  Reprise שמכר הרבה, הרבה פחות. הקבוצה המקורית הגיעה לסוף דרכה המשותפת. מעתה לקראת כל אלבום חדש נהג ראפ לאסוף נגני אולפן שהצליח למצוא ושהיו מספיק מוכשרים ומספיק פנויים כדי לממש את חזיונותיו האניגמטיים, ולפזרם בתום ההקלטות. Pearls Before Swine היה כעת שם העט של תום ראפ ואלבומי PBS היו בפועל אלבומי סולו שלו.

שנת 1969 שהיתה השנה בה כתב את שירי  The Use Of Ashes מצאה את תום ראפ מתגורר בעיר שדה הולנדית עם אשתו אליזבת.
הסידור הזה היה נוח לראפ שחיפש את הניתוק מתעשיית התקליטים ואת השקט המפרה. הקשר היחיד שלו לתעשיה היה דרך המפיק שלו שאירגן את ההופעות וההקלטות, וגם הזרים לחשבונו קצבה של 200$ מדי חודש. ראפ מעולם לא התעניין בטריוויות מתישות כמאזן הרווחים שלו. המפיק שלו מצידו הקים לשם כך חברה פרטית אותה רשם בבעלותו הבלעדית של ראפ ודי היה בעובדה זו להרגיע אותו. לימים הבין תום ראפ שהוא היה צריך להיות הכל פרט לרגוע.

במרץ 1970 טס תום ראפ עם אליזבת לאולפני וודלנד בנאשוויל לצורך הקלטת The Use Of Ashes. בשלושה ימים בלבד הושלמה יצירת פולק פנטסטית מכל בחינה אפשרית, אלבום מופת שעבר מתחת לרדאר של העולם. לא היה בו שיר שהיה פחות ממושלם.
נגני האולפן שעזרו לראפ להוציא לפועל את החזון האמנותי שלו היו מטובי המוזיקאים שאפשר היה להשיג באולפני וודלנד, רובם השתייכו באותו זמן להרכב הקאנטרי-רוק המוערך Area Code 615:

Tom Rapp: Vocals, Guitar
Elisabeth: Vocals
Charles McCoy: Dobro, Guitar, Bass, Harmonica
Norbert Putnam: Bass
Kenneth Buttrey: Drums
Buddy Spicher: Violin, Cello, Viola
Mac Gayden: Guitars
David Briggs: Piano, Harpsichord
John Duke: Oboe, Flute
Hutch Davie: Keyboard
Bill Pippin: Oboe, Flute
 

התועלת באפר 4

לא צריך כל דבר לחקור ולשאול (ז. ארגוב)

בחוברת המצורפת ל The Use Of Ashes אפשר למצוא הקדשה להולנד.  מרבית השירים נכתבו בביתם המשותף של תום ואליזבת בהולנד. מתוכם סינן ראפ נבחרת מצומצמת שנועדה לשאת על כתפיה את התועלת באפר. שירים עודפים שנפלו בגיבושון לתקליט ראו אור כעבור שנה באלבום PBS הבא. עשרת הפיינליסטים חולקו לשני צדדים הומוגנים. בסך הכל תשעה שירים וקטע אינסטרומנטלי אחד הרכיבו אלבום די קצר למרחקים די ארוכים.  אחד מהם הוא שיר האהבה היפה ביותר שכתב ראפ מעודו: Song about a rose.

 זה שיר על ורד או אולי זה שיר על צילו של ורד, בבוקר עת רוכלי התפוחים מתקהלים בקרנות זוית את ואני שרים על ורד או אולי על צילו של ורד.
זה שיר על ורד של קראוונים בודדים שלוחשים לאלוהים כי יכבול את העולם בפרוזה אבל בני אדם אינם זמרים והחיים אינם שיר ואפילו אלהים יכול רק לנחש מדוע או לאן או מתי או האם, התשובות כולן שייכות, ואת ואני שרים על ורד או אולי על צילו של ורד…

הליריקה של ראפ לא מתמסרת בקלות. לעתים קרובות הוא מערפל משמעויות, בודה תחבירים מפתיעים וגורם למשפטים שלמים להתקע במחשבה במקום לחלוף דרכה לתוך מיסלקת ההבנה. פעמים אחרות הוא בוטה ומתריס או שוזר הומור דק בפואטיקה שלו. ועם כל אלה הוא מצליח ליצור מתאם מלא בין הליריקה, הלחן והעיבוד של הכלים. כאשר זה קורה, מופיע אפקט ה PBS: אותו סאונד עתיק-חדש שנשמע שייך לעבר או אולי לעתיד, אבל לעולם לא לכאן ועכשיו.

ראפ רתם לשיריו כלי נשיפה ומיתר, צ'מבלו ועוד כלי נגינה מעיפי גבות. במשך שלושת ימי ההקלטות הוא הפך בעצם את להקת הקאנטרי פולק Area Code 615 להרכב פולק קאמרי, על מנת להשיג צליל חלומי ומיסתורי. ראפ שר הרבה לעצמו, מעט לך. לעתים יקח את ידך בשבילים נסתרים תחת קרום של ערפל, לעתים ישמוט ידו פתאום ותאלץ לגשש את דרכך על פי חיכוכן החלקלק של מלודיות נחפזות בחולפן על פניך בעקבות המאסטר המתרחק.

זה בערך מה שיקרה בכל פעם שהקטע האינסטרומנטלי האלגנטי From the movie of the same name יתחיל לזרום דרכך, ננשף מחליל ונפרט בצ'מבלו, נישא על איוושת צ'לו ומתפצל לדואט של דה-בה-דה בשני גרונות – זה האוטיסטי של ראפ וזה הפעמוני של אליזבת. מלודיה קטנה ומבריקה שלרגע מציעה לך טרמפ על גבה ובמשנהו כבר נמוגה לאיזו עלווה מוריקה של ויולה וכינור.

התועלת באפר 5

אבני חן היו הכוכבים

החודשים שקדמו להקלטת התקליט בנאשוויל היו חסרי תקדים ביצירה של תום ראפ. שירים שלמים על כרעיהם וקרבם צנחו סביבו כברווזים ירויים וראפ היה מלקט אותם לתוך טייפ סלילים נייד שאותו תלה דרך קבע על כתפו משל היה רובה צייד. (ראפ: "השירים נערמו לי בראש ומפחד פן אאבד אותם הסתובבתי ימים שלמים צמוד לטייפ על סוללות ששקל 10 קילו, דבר שהאריך לצמיתות את זרועי הימנית ביחס לשמאלית.")
השראה היתה בת לוויה נאמנה, ביחוד בשעות בין הערביים עת ישב במחסן הכלים שבגן ופנן פנינים בקצב מהיר עבור הענק שהיה לבסוף לאלבום הרביעי של PBS

The Old Man

"הזקן ישב בפינה, היתה לו טבעת קסמים וכאשר היום עלה באש הוא זימן בה נחשים מעופפים. הנחשים עפו להרים מחופשים לעצי פרפרים, ליקטו אבני חן מטל הבוקר, כוכבים מהרקיע וענדו אותם מסביב לעולם, כשרשרת של עיניים."
תחילת השיר טובלת בקסם אך מתעתעת. בהמשך יסיח האיש הזקן את דעת הילדים בקסמיו, ישים קץ לקיץ שלהם  ויגזול מהם את ילדותם. הילדים ינטשו את צעצועיהם ויחדלו להיות ילדים.

The old man’s name was Winters
He stopped the children at their play
They felt the cold coming
And they put their toys away
They put their toys away
The old man stole all the magic in the street
Walked on down the road
Walked on by where the children had been
They never were children again
Never were children again
The Old Man

אבני חן וכוכבים דופקים גם הפעם שעון נוכחות. בליריקה של ראפ הם ניצבים כנגד תום, טוהר ושלמות, יופי מזוכך, נשגב אך מרוחק ובלתי נתפס. יופי שתכליתו להשרות בנו כמיהה להתעלות מעל עצמנו, להמצא ראויים להגיע, לגעת ולענוד. הם נמצאים בטל הבוקר (The Old Man), בדמעות (Rocket Man) ומטבעות זהב וכסף עתיקים (The jeweler).  אלא שזה לא קורה. בני אדם אינם נמלאים השראה ואינם מתעלים בנוכחות אבני החן. העולם האמיתי הוא עולם של תאוות, והפנינים מושלכות לחזירים. מטבעות משחירות ומצתלקות באצבעות בני האדם, בעלים עוורים לדמעות נשותיהם וילדיהם.

ובכל זאת, תום ראפ פותח את האלבום עם "הצורף" - איש מזן אחר, נדיר, זה שמחפש את הרוח בחומר. לא במקרה השיר כתוב כאגדה מאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן. היכן עוד יימצא אותו אדם צנוע שבלילות ארוכים של סבל ובדידות, בידיים שותתות דם ועיניים דומעות מקים מקדש לאלוהים באפר וצורף לו אבנים של אמת? האם קיים סיכוי למצוא איש כזה במציאות? האם אנחנו בכלל מחפשים אנשים כאלה?

 In the darkest of the night both his hands will blister badly
They will often open painfully and the blood flows from his hands
He works to take from black coin faces the thumbprints from so many ages
He wishes he could cure the scars
When he forgets he sometimes cries
He knows the use of ashes
He worships God with ashes

התועלת באפר 6

We are not as holy as you are  But we are not as cruel

שני נושאים שמאכלסים דרך קבע את הליריקה של ראפ הם ילדים ומלחמות. ילדות אומללה בצילו של אב שנעדר גם כשהיה נוכח ומלחמת ווייטנאם בצילו של ריצ'ארד ניקסון שהיה הטעות הנשיאותית הקשה ביותר בהסטוריה של ארה"ב, שני צירים אלה עיצבו את רגישותו החברתית והפוליטית של תום ראפ וצצו בדרכים שונות ומשונות בשיריו.
אם Rocket Man לוקח את סיפורו של ריי ברדבורי על ילד שאביו נעלם בחלל והופך אותו לביוגרפיה אישית של תום ראפ, הרי ש  The old man מרחיב את אובדן הילדות ומחיל אותה על הילדים באשר הם, מעצם חשיפתם לעולם המבוגרים. כי המבוגרים, אם תשאלו את ראפ, לעולם לא יחמיצו הזדמנות לרמוס פנינים המושלכות לרגליהם. מכאן תמיד תגיע הכתיבה של ראפ לאותה פינה: ילדות זה עניין דפוק בכל מקום.

"מדוע אינך עוזב את הילדים לנפשם?" מטיח הילד היתום מאביו החי כלפי אלוהים. אלוהים של ראפ אינו רחום, להפך, זה אלוהים שמתעמר ביצורים חסרי הישע ביותר, בילדיו שלו:

They are born
They live alone for so long
Why can't you leave them alone
Some day they may
Sing your song

Tell Me Why מעמת את ראפ מול אלוהים קשה עורף. "אלה הילדים שאולי ישירו את שירך, מה אתה עושה להם?" זועק ראפ בכאב שאולי ניזון מאפר ילדותו ואולי מאפרן של שתי מלחמות עולם.

And after all
They are so sad and small
You've made them
Orphans in the world

"אנחנו לא קדושים כמוך" כותב ראפ, "אבל גם לא כל כך אכזריים".

 השיר, בניגוד למלים הזועמות, זוכה למלודיה עדינה ביותר והוא מושר כבלדה. בולטת במיוחד נגינת וויבראפון שמופיעה רק בשיר הזה והיא מפיקה צלילי פעמונים שמטביעים בקינה את שירתו של ראפ. אל הדגל נקראים גם ליין יפה מהגיטרה באס, גיטרה אקוסטית מצלצלת ולקראת הסוף מצטרף חליל כדי לסלסל את המנגינה ממך והלאה, פעם נוספת, בעקבות המאסטר לתוך איזה סבך ירוק.
אם יש דבר מה שמשותף לשירי האלבום, הרי זו תחושת נטישה מעיקה שמופיעה בסופם, כמו כשחברים ישנים באים לבקר, אבל לא ממש, הם רק חולפים על פניך, מחייכים באינטימיות ומתרחקים כלעומת שבאו, מותירים אותך קצת מבולבל, קצת עזוב. אולי זה קצה החוט שיכול להוביל לפענוח המסתורין המדיאבלי שרובץ לו כמו ערפל על The  Use Of Ashes כולו. ואולי בכלל עדיף להניח למסך הערפל להמשיך לרבוץ שם, לשמור על הקסם פן ילך לאיבוד.

התועלת באפר 7

אלוהים הצל את הילד

ילדים מתגלים כשימושיים גם כאשר ראפ נדרש לדימויים בכתיבתו. God Save The Child  הוא שיר על קיצה של אהבה, כנראה משבר אחד מרבים שהתגלה בזוגיות השברירית של תום ראפ ואשתו אליזבת. אלוהים, שהתרגל לעבוד אצל ראפ שעות נוספות נקרא הפעם להציל את הילד המטאפורי של ראפ הנאבק על אהבתו.

You didn't even say goodbye
When you left me
Bye bye bye for now
An empty bed was all I heard
After hanging on your every word
God Save The Child

זה השיר היחיד באלבום שבו מופיעה נימה של רוק או קורט פסיכדליה, אולי זכרון לימים מאושרים יותר. ראפ ממולל לעצמו את שלושת המילים Bye bye bye, כהד יבשושי, כמי שממאן להתיר משפתיו את המלים האחרונות שהשליכה לו אהובתו.

God save the child
God save the child
I sit here crying, so bewildered
Don't you know you're lost without me
Please come back I need you

במשפט אחד הוא דוחס קריסה נפשית, איומים, תחינה ותפילה כמי שיורה לכל כיוון אפשרי בנסיון נואש ואחרון להחזיר את הגלגל לאחור.

God save the child
God save the child

כאשר יצא התקליט הוא כמעט ולא נמכר. הוא אף הגדיל לעשות כשגבר שלילית על התקליט הקודם מ 1969 (These Things Too) במיעוט מכירות. הקהל בחוץ לא היה אותו קהל של שנות הששים ההזויות. איש לא התעניין בשרידי פולק מהתנועה ההיפית שנראתה עכשיו ארכאית שלא לומר מגוכחת להפליא. ליריקה גבוהה, שירים עמוסי רבדים וטעוני מסרים חברתיים ופוליטים כמו חדלו לעניין את רוכשי התקליטים. אנשים הסיטו את טעמם לשירי פופ, דיסקו, דיסקופופ, מצעדי מכירות. מה שנקלט משמיעה ראשונה נמכר היטב. PBS היתה הרבה דברים, אבל שירים קליטים שלא לומר קלילים, שלא לומר בעלי צליל עדכני, לא היו צד חזק שלה, אם בכלל.

התועלת באפר 8

Wisdom hides in bullets

כתיבתו של ראפ עברה תהליך של שינוי מאז שני האלבומים הראשונים שבהם הוא הציב את עצמו כנקודת מרכז כובד הומנית במרכז יקום שרירותי ואדיש. תהליך שהושלם והגיע למימוש מלא ב  The Use Of Ashes. ראפ עבר לכתיבה בה הוא עוקב אחר בני אדם אחרים הפועלים בתוך היקום. זה מאפשר לו ליצור ריחוק מסוים של הזרה ובו בזמן להאציל על גיבוריו חמלת מספר שמעמיקה את ההזדהות שלנו עם הדמויות שתמיד  נמצא אותן שרויות באיזשהו מאבק.

חציו השני של האלבום מוקדש רובו ככולו לכשרון הסיפורי של ראפ כצופה מהצד. סיפורים אלה מקפלים בחובם את החשבון הכפול של תום ראפ עם אלוהים שממאן מחד לפרוש את חסותו על הקטנים כשהם זקוקים לו, ומאידך אינו עוצר אותם כשהם גדלים ופותחים במסעות הרג וחורבן בשמו. אלוהים של ראפ הוא בטלן חסר סקרנות שכל עניינו להעביר את הקדנציה שלו בלשבת בצד מבלי להתערב.

When The War Began הוא שיר על פגעי המלחמה אותם סופגים הנותרים בעורף. ראפ קשר אותו באופן  חופשי ורופף לפיסקה הראשונה מתוך הקץ לנשק של ארנסט המינגוויי. הלחן והנגינה הופכים אותו לשיר היפה ביותר שכתב ראפ מעודו. קוי השירה ארוכים, מפותלים, מעלים בזכרון דבר מה שאולי נשמע מוכר באופן מעורפל אבל מצליח לחמוק מייד בטרם נעמוד על טיבו.

ראפ מספר על אישה צעירה מעיירה קטנה באיטליה ליד טורינו.
האישה עבדה במשרד ובזמנה הפנוי היא נגנה בכינור.
עם פרוץ המלחמה היא נפלה בקסמיו של אחד מהקצינים הרבים שמצעדם חצה את הכפר הקטן.
 קיץ אחד שימיו היו ליין, היה כל תקציב האהבה שניתן לה. עם בוא החורף נקרא הקצין לחזית ולא שב יותר.
 את גורלה של הצעירה לאחר מכן ראפ מתאר במעורפל.

The summer passed away, he was called to the front
Wrote two letters but no more
His child she could feel, but did not allow herself to have
And she remembered in the night a little girl in white

האהבה הקצרה נשאה פרי אך הוא לא הבשיל. לא ברור אם הפילה את ולדה או מסרה את תינוקה לאימוץ או אולי זכרון מטושטש של ילדה בלבן היה כל מה שנותר לה מהקיץ ההוא.
 לזמן מה היא מצאה את מחייתה כזונה של חיילים ששבו מהחזית.
 בחלוף המלחמה היא שבה לעבודתה במשרד בדיוק כמו לפני פרוץ המלחמה.
בכינור היא לא ניגנה עוד.

התועלת באפר 9

הי, מישהו שומע אותי? (ח. רודנר)

בזמן שכתב את החומר ל The Use Of Ashes  מצא ראפ  ידיעה בהראלד טריביון על גילוי אונית שבויים גרמנית על קרקעיתה של תעלת למאנש. האוניה טובעה ע"י הבריטים ב 1944 למרות שהיו עליה שבויים מכוחות הברית ובביטנה, פרט לצוות הנאצי מצאו את מותם 4000 שבויים אנגלים ואמריקאים. ראפ כתב על זה שיר.
 "השיר בעצם כתב את עצמו", משחזר ראפ. "הוא הופיע מולי שלם לגמרי, מלים ומנגינה. כל מה שהייתי צריך לעשות היה לשיר אותו לטייפ הנייד שסחבתי לכל מקום ולאחר מכן לנגן את ההקלטה כדי להוציא את האקורדים. הגרסה הסופית הוקלטה כמעט ללא שינויים. מאז אני רק מייחל שיצא לי עוד פעם אחת לכתוב שיר בארבע דקות."

Riegal

First I will describe the scene to you
Do you have it right?
In 1944 the Riegal she went down
She went down with 4,000 prisoners
Asleep on board

פרטי הספור כולו מופיעים כבר בבית הראשון. אבל זהו רק קצה הקרחון. הפרטים היבשים מסווים תחתיהם רבדים נוספים, בהם טומן ראפ את המסר שלו אלינו.

Well now do you,
I want to know if you
Have it right, is it like
The borders of a dream
Have taken you inside?

ראפ לא מותיר אותנו צופים מהצד, הוא לוקח אותנו לצלילה לילית במים החשוכים באותו לילה גורלי של 1944, משלב אותנו  בחלום ביעותים קבוצתי, בין אלפי בני אדם שמבינים כי הם מכלים כעת את שעת חייהם האחרונה.

The Riegel was a mighty ship
4,000 prisoners strong
The Captain he was gallant
Or perhaps he was a prisoner, too
Who’s to know for sure who’s who?

בהציבו את נקודת המבט שלנו בתוך הספינה ראפ יוצר שותפות גורל רגעית בינינו לבין אנשי הספינה. דבק בזוית ההומאנית של הטרגדיה, הוא אינו שופט את הצוות הגרמני, גם לא את חיל הים האנגלי שקיפד חיי אלפים חיילים של כוחות הברית. שותפות גורל ואימת המוות מוחקים הבדלים בין שבוי ושובה. גם הקפטן הגרמני מתואר כאדם ולא מפלצת.

The crew they were a sorry lot
Blinded by their blood
The Captain he whispered orders
You could not hear him above the flood
Then somebody said, "the ocean’s here,"
But someone said "No, there’s more"
And the last thing I remember
Is a broken hand clinging to the Captain’s door

הבית המרכזי מתרחש בדקות בהן המים מציפים את הסיפון ומתחילים להטביע את האוניה. דואט כמעט חרישי של אליזבת וראפ מתאר בחרדת קודש את מהומת חוסר האונים והבלבול בקרב יורדי הים – רב חובל, הצוות והשבויים רגע לפני שפיהם נמלא מים. שלא כמקובל בשירים אנטי מלחמתיים, בשיר הזה אין זכר למחאה כלשהי. דווקא בשל כך המסר חודר חזק ועמוק. את מקומה המסורתי של המחאה תופסות חמלה ואמפטיה.

Has there been any news?
I feel so out of place
The Captain’s always busy
Being in a state of grace
But what I want to know is
Anybody listening?
Is anybody listening?
Is anybody listening?
(Are you listening out there?)

ולבסוף הבית האחרון מתמקד בחייל האחד, המספר, השר. בעוד הקפטן מתקין עצמו לאקזיט הרואי כיאה לתפקיד ולמעמד, זהו הדבר האחרון שמעניין את החייל הפשוט. האיש הקטן עושה דרכו לקרקעית ובמוחו תקועה שאלה אחת: האם מישהו מקשיב. שלוש פעמים חוזרת  השורה על עצמה ומן הסתם זאת השורה הקריטית בשיר. רק שלא ברור אל מי ממען ראפ את השאלה הזאת. מי יכול להיות אותו  Anybody? האם כוחות הצלה שאולי ממהרים להחיש עזרה? האם אלוהים הוא שנקרא לאזור האסון? או שמא זהו ראפ בעצמו שפונה מעל ראשי הטובעים הישר אל קוני התקליטים? האם מישהו בכלל מקשיב לו?
לא, ראפ. לא מקשיבים לך.  כבר אין טעם לטעון את אקדח הזיקוקים.
משמאל תום ראפ עם PBS מודל 1970

התועלת באפר   - הספויילר

על הורים ובנים

הפרקים הבאים ירפו בהדרגה את האחיזה ב The Use Of Ashes ויהדקו אותה סביב אביו מולידו של האלבום.  ההמלצה על האלבום הסתיימה, גם סקירת השירים והנסיונות לרדת לעמקם. עכשיו אתם מוזמנים, אם תרצו, לנסות לפענח את החידה ששמה תום ראפ. ראפ, כמו הרבה מוסיקאים בני דורו הגיח לזירה ההיפית ב 1967, היה כוכב לרגע עם שני אלבומים שנמכרו במאות אלפי עותקים ומייד לאחר מכן סר חינו. למרות שהמשיך להיות פורה מאוד ואלבומיו הבאים לא נפלו ביופיים (ויש האומרים עלו עליהם), הם כמעט ולא נמכרו. תום ראפ הפך לכוכב לשעבר בעודו בשיא פריחתו כאמן יוצר. במשך שנים הוא נהג להופיע עם PBS שהפעם נגזרה מחבורת Area Code 615, מי שניגנו ב The Use Of Ashes ושני האלבומים הבאים. ואז, יום אחד הוא נעלם. פשוטו כמשמעו, יום אחד הוא עוד הופיע ולמחרת איש בתעשיה לא יכול היה לאתר אותו. עקבותיו נעלמו.

החידה של ראפ היא בעצם החידה של דור הבייבי בום. ובעיקר של דור הפרחים, ההיפים, מקימי תנועת הנגד, האופוזיציה האמיתית היחידה למלחמת ווייטנאם, לניקסון, לתקשורת הנשלטת בידי איילי ההון. דור הפסיכדליה שצרך סמים כאידאולוגיה, האמין במין חופשי, באהבה ללא גבולות… לאן הם נעלמו, כל אותם צעירים עם הפרחים בשיער? מה קרה להם?

כשהיינו ילדים הערצנו את ההורים. אמא היתה מלאך ולאבא תמיד היה סולם שהגיע עד השמים. הוא היה כל יכול והוא ניצח את האבא של כל הילדים האחרים. זה לקח שנים עד שהבנו שיש להורים שלנו מגבלות. חסרונות, חולשות. הם פתאום היו אנשים רגילים. ואז הגיע גיל ההתבגרות וההורים הפכו בעיקר למקור למבוכה קשה. ואז התבגרנו עוד, והבנו שההורים בעצם מכינים אותנו לעתיד נורא – להיות כמותם. אנשים אפורים שמנסים לעבור את החיים בזהירות רבה, בקפיצות נמוכות כדי לא לדפוק את הראש בתקרה.
אז התמרדנו. לא היתה ברירה, רצינו לחיות. באמת לחיות. התמרדנו לא רק נגד ההורים אלא נגד כל מה שאמריקה הייתה, ונגד כל מה שאמריקה רצתה להיות. אנחנו דור הבייבי בום הלכנו לשנות את העתיד.

ויום אחד אתה מתעורר בבוקר, שזה די מוזר כי אתה אף פעם לא היית אחד שמתעורר בבוקר. ואתה הולך לאמבטיה, ואתה מציץ בראי, ואתה רואה שם את אבא שלך מסתכל עליך מתוך הפרצוף שלך.
וזה הכל. לשם נעלמו ההיפים.

אבא של תום ראפ לא היה סתם איש הדור הישן. דייל ראפ היה לוזר. שתיין שלא יכל להחזיק בשום עבודה, אב שלא הביא הביתה לחם או אהבה. אב שרומה ונשדד, וכשלא יכל לשאת יותר הוא הרים ידיים ונעלם.
אבל לתום ראפ היה מזל. הייתה לו את המוזיקה, ובעזרתה הוא הלך הכי רחוק מאבא שלו שרק ניתן. האלבום הראשון הכניס לו יותר ממה שאביו הרוויח בכל חייו. תום היה מצליח, ידוע, אהוב, נערץ, כוכב. הוא פרץ את הקיר שששמו היה דייל ראפ. הוא ניצח את אבא שלו.

ויום אחד תום ראפ קם בבוקר, הלך לאמבטיה ומהראי נשקף אליו דייל ראפ, כשהוא קורץ לו קריצה קטנה.

התועלת באפר 10

"אני מקווה שהוא מבלה בגיהנום בתור כלבת המין של ריצ'ארד ניקסון" (תום ראפ בתגובה לעיתונאי שהתעניין לאן נעלם המפיק שלו)

לא חלף זמן רב לפני שעל תקליט הפולק בעל הצליל המדיאבלי, האניגמטי, עם המלודיות החמקמקות, הליריקה החריפה והתובענית, ששמו היה  The Use Of Ashes התנוססה תווית הקלון: 99 סנט. הוא ניצב שפל וחפוי חור על מדפי המוזלים, אוזנה של מעטפת הקרטון כרותה באלכסון לדראון עולם. והוא לא היה שם לבד: כל הדיסקוגרפיה של PBS ולאחר מכן תקליטי הסולו של תום ראפ עמדו שם לצידו, על כולם התנוסס אותו תג מחיר – 99 סנט. במהלך שנות השבעים יכולת לקבל עודף מעשרה דולר ולצאת מהחנות לביתך כשבאמתחתך כל הדיסקוגרפיה של תום ראפ, תשעה אלבומים במספר.

ההשלכות הכלכליות על תום ראפ ומשפחתו היו הרסניות. במחצית שנות השבעים ראפ התגרש מאליזבת, עבר לגור בוודסטוק, נישא בשנית והיה לאבא. שנת 1976 מצאה אותו עם אפס הכנסות ממכירות תקליטים. המשפחה הקטנה הגיעה לפת לחם, ולעתים התקיימה על דייסת שבולת שועל ותו לא. היו ימים שלא היה כסף לקנות חלב.

משהו לא הסתדר פה… בסופו של דבר אפילו מוזיקאי מעופף כתום ראפ החל לעשות אחד ועוד אחד ומשהו בשום פנים לא הסתכם כמצופה. 200$ הם כל מה שהרוויח מהקריירה של Pearls Before Swine… ואחרי הכל תום ראפ היה, איכשהו, מפורסם. נמכרו עותקים… איפה אם כן כל הכסף?
זה היה זמן לערוך ביקור בית אצל המפיק הנאמן של ראפ. ראפ נכנס למשרדו של המפיק בניו יורק ובפיו דרישה אחת: הוא תבע לראות מיד את כל הרישומים בנוגע לתמלוגים. “אין כל בעיה" נענה המפיק ושלח את ראפ הביתה עם קופסת קרטון מודבקת במסקנטייפ ובתוכה כל הקריירה המוזיקלית שלו, כל הניירת הרלוונטית החל מ 1967. בחזרה בביתו שבוודסטוק, פתח ראפ את הקרטון וקיבל מהלומה ששינתה את חייו מקצה לקצה.

הקופסה היתה מלאה עתונים ישנים.

התועלת באפר 11

פראיירים לא מתים, הם רק מפסיקים לשיר
למחרת היה המשרד סגור. המפיק ברח עם מאות אלפי דולרים שהרוויח ראפ במשך השנים ועקבותיו לא נודעו עד עצם היום הזה. בירור קצר העלה כי החברה שלכאורה היתה בבעלותו הבלעדית של ראפ היתה למעשה בבעלותו הבלעדית של אותו מפיק.

הציור על עטיפת The Use Of Ashes ממשיך את הקו הגרפי הסדרתי של PBS בבחירת יצירות אמנות עבור התקליטים שלה. “הציד של חד הקרן" הוא ציור פלמי או אולי צרפתי מהמאה ה 15. הציור מתאר כיצד קבוצת ציידים מכריעה ארצה את היצור המיתולוגי בדקירות של חניתות וחרב. חד הקרן מסמל טוהר ותום שאינו  מעולמנו אנו. הציידים מסמלים… בני אדם?

ב 1976 ראפ הגיע לסוף דרכו כמוזיקאי, כשהוא חכם יותר, מפוקח יותר ובעיקר עני מרוד. יום אחד הוא פשוט הפסיק להופיע.
הוא מצא עבודה כמוכר פופקורן בקולנוע Harvard Square movie theater  שבוודסטוק, ניו יורק תמורת 1.35$ לשעה. זאת אמנם היתה קפיצת מדרגה כלכלית, אבל בכל זאת, ראפ לא מצא עתיד בפופקורן.  זה היה הרגע לחשוב ברצינות מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.
 ראפ נרשם ללמודי ערב במשפטים.

 שנות השבעים הגיעו לקיצן. העשור המשונה של הרוק, שנקרא שנות השמונים החל. תום ראפ היה עתה עו"ד תומאס ד. ראפ, פרקליט מצטיין שהתמקצע בהגנה על אזרחים מפני מעסיקים ותאגידים נצלניים.

 בגיטרה הוא לא ניגן עוד במשך 20 השנים הבאות.

התועלת באפר 12

הלהקה האלמונית המכוסה ביותר בעולם

Pearls Before Swine לא הותירה רושם רב על קוני התקליטים. לא בשנות השבעים, בוודאי שלא לאחריהן כאשר כל הקטלוג שלה למעשה נמחק, וגם לא כיום כאשר חלקו זוכה להוצאה מחודשת בדיסקים. אלה שזכו להכיר את תקליטי PBS בשנות השבעים היו בעיקר סטודנטים, צעירים שנסיבות פגישתם עם תכולת העטיפות המרתקות של PBS היו בהכרח יוצאות דופן ותמיד כרוכות בסיפור טוב.
 תום ראפ הפך בעל כורחו למוזיקאי של מוזיקאים, אבל משום מה, המעטים שקנו בטעות את התקליטים, קונים היום באדיקות את הדיסקים.

אפקט ה PBS על אמנים אחרים מתמקד היום בגזרת הנאו פולק ונאו פסיכדליה והוא מפתיע בעומקו ביחס לאנונימיות הציבורית של תום ראפ. אלו כמה מההשפעות של PBS לאורך השנים עד היום:

* בארני טאופין, הליריקן הקבוע של אלטון ג'ון אהב את The Use Of Ashes עד כדי כך שסחב לדבריו, את הבטוי Rocket Man של ראפ עבור להיט הענק שכתב תחת אותו שם.

* The Use Of Ashes היא להקת נאו פסיכדליה הולנדית  שבחרה את שמה כמחווה לאלבום הזה.

* The jeweler זכה לקאוור (שהתפרסם הרבה יותר מהמקור) באחד מהאלבומים של פרוייקט This Mortal Coil  שהפיק לייבל 4AD

* בין 1997 ל 2003 יצאו בשלבים שני אלבומים של גרסאות כסוי לשירי PBS בבצועים של כארבעים מוזיקאים והרכבים צעירים שגדלו על תום ראפ והושפעו משיריו – מריסה נדלר, הבוויס פרונד, ת'ורסטון מור מסוניק יות' הם מהפחות בלתי מוכרים . הפרוייקט - For the Dead in Space כולל 3 ווליומים ומכסה 44 משיריו של ראפ. בכך הפכה Pearls Before Swine ללהקה האלמונית המכוסה ביותר בעולם. לא שזה שינה משהו, הקאוורים הללו (המומלצים מאוד לכשעצמם) זכו לגורל זהה לזה של PBS ונותרו די אלמונים גם הם.

(מריסה נדלר מבצעת את Ballad To An Amber Lady)

התועלת באפר 13 (ואחרון)

אחרית דבר

אז מי אתה תום ראפ? פרקליט או זמר, כוכב או לוזר, מהפכן רדיקלי מנציגיה של תרבות הנגד או פקיד משרד אפור, נציגם של אנשים קטנים הנרמסים במגפי תאגידי ענק?

השנה היא 1997. עתונאי רוק צעיר מגיע לביתו של ראפ בפלורידה. במשך 20 שנים היה ראפ בחזקת נעלם. יום אחד ב 1976 לאחר שהופיע בפעם האחרונה עם Pearls Before Swine כשהוא פותח לפטי סמית נעלמו עקבותיו. איש לא שמע ממנו, מעריצים ועתוני מוזיקה חיפשו אחריו לאורך השנים. תעלומת ראפ קיבלה מימדים של אגדה קטנה. מדי פעם נפוצו שמועות. אחת מהן סיפרה שהוא חזר להתבודד בהולנד. עתון אחד פרסם שראפ התגלה באיטליה, שם הוא הפך לקברן. בתחתית הידיעה התנוססה תמונה בה נראה אדם שמזכיר באופן חשוד את תום ראפ, כשהוא חופר במרץ קבר טרי.
כמה ימים אחר כך מגיעה מעטפה למערכת העתון. בתוכה גזיר של הידיעה עם התמונה ועליו מצוייר סמיילי וחץ אל כרטיס ביקור שהוצמד במהדק לגזיר העתון: עו"ד תומאס ד. ראפ, פלורידה. למחרת שולחת המערכת לכתובת הזאת את העתונאי הנ"ל. הלז, מעריץ נלהב, מופיע לפגישה חמוש בכל תקליטי PBS שנחשבים לנדירים ביותר. דיסקים כלל לא קיימים בשוק.

ראפ מדפדף בתקליטים ומתעכב על  One Nation Underground. “הי, את זה אין לי", הוא אומר לעתונאי ההמום, “אכפת לך להשאיל לי שאוכל להקליט אותו על קלטת?” העתונאי אוסף את עצמו מהרצפה ונזכר שבדיוק ברחוב של ראפ הוא ראה את התקליט בחנות יד שניה. “אני יודע", אומר ראפ בכעס, “כל יום אני עובר לידו. 60 דולר הם רוצים עליו. השתגעתי לשלם כזה סכום? לעשות אותו לא עלה לי כל כך הרבה.”

הראיון ההזוי גרר אחריו גל של התעניינות מחודשת מצד התקשורת והמעריצים הנאמנים. תום ראפ לא יכל להשאר אדיש. משהו בתוכו התעורר. במקביל לקריירה המשגשגת שלו כפרקליט הוא חזר להופיע פה ושם, בעיקר בפסטיבלי פולק. ב 1999 הוא כתב והוציא אלבום חדש שזכה לתשבחות רבות והוכתר כאחד מטובי אלבומי PBS. כמיטב המסורת הראפית גם אלבום זה כמעט ולא ניתן להשגה כיום.

אז מי אתה תום ראפ? עו"ד ביום ומוזיקאי בלילה? כוכב בצילו של פרקליט? או אולי בן שכל חייו ניסה לברוח מצילו של אביו. הילד שכיוון אל הכוכבים והמריא גבוה יותר ורחוק יותר, התרסק לבסוף חזק יותר וכואב בהרבה. הבן שנעקץ בסכום אסטרונומי יחסית לאביו, הביא את משפחתו לעוני ורעב כבדים בהרבה ממה שהכיר כילד, ובסופו של דבר נעלם לא לחודשים כי אם לשנים ארוכות.

אולם תום ראפ הוכיח כי הוא בנוי מחומר אחר. ראפ עלה מהבור שלו והגיח אדם חדש, חזק ויציב, ובסופו של דבר הצליח למצוא איזון בין שתי הישויות שהתרוצצו בקרבו: איש החוק ואיש הפנינים. תום ראפ היה, והינו, ההומניסט הגדול ביותר שידע עולם הפופ והמוזיקאי הגדול ביותר שידע עולם המשפט.

 I rest his case

רכשו לעצמכם עותק

הבטחתי כבר לא פעם ולא פעמיים שעוד אסביר ואכתוב על הלייבל החשוב Takoma, שעליו ניצח ג'ון פאהי יקירנו. אני עוד אסביר, רק צריך זמן.
בנוסף לג'ון פאהי, שהיה מאד מפורסם לסגנון שלו (גיטרות אקוסטיות בלוז חופרות בין מיסיסיפי לתעלות הדקיקות של המוח) היה גם את לאו קוטקה שגם הוא היה די מפורסם, אם כי בעיניי הרבה פחות טוב מפאהי. הוא פשוט היה הרבה יותר גיטריסט ובעיניי פחות מדי רגש. הוא יהרוג אותי, לאו, אם הוא יקרא את זה. לשמחתי, הוא לא מתמצא ברחובות גבעתיים, אז יהיה לו קשה למצא אותי.

השלישי, והמרתק מביניהם כמוזיקאי, היה רובי באשו. רובי באשו היה דמות אניגמטית לחלוטין, עם סגנון מאד ייחודי משלו כנגן (בעיקר עם גיטרה 12 מיתרים) ועם סגנון עוד יותר ביזארי של שירה. מעין דודו פישר עם פאתוס מוכפל פי 4. קול בריטון מלא ברגש ונשמה. הוא לא הרבה לשיר, אבל כשכן פתח את הפה, העולם נצבע בצבע חדש שלא היה שם לפני כן. אני לא יודע להרחיב הרבה על ההיסטוריה של באשו היות ואין לה תיעוד כמעט בשום מקום. אנחנו רק יודעים שאת אלבומיו הראשונים הוא הוציא בלייבל Takoma, אחר כך הוציא כמה אלבומים בלייבל Vanguard ואחר כך הצטרף ללייבל שפתח וויל אקרמן(גיטריסט ג'אז-וורלד מיוזיק מפורסם) - Windham Hill. ווינדהאם היל, הוא סיפור בפני עצמו, הוקם על ידי אקרמן, הרבה בהשפעת רובי באשו. הרעיון היה ליזום לייבל שייצר מוזיקה שתשלב אלמנטים של ג'אז או פולק, עם מוזיקת עולם - דהיינו, הרבה מאד ריורב.

אחרי כמה תקליטים ב-ווינדהם היל, ולפי הכתובים, רובי באשו לא הצליח להתפרסם והגיע למצב שהוציא שלושה אלבומים על קסטות בלבד, בשנות השמונים. הקסטות אבודות כבר מזמן, וזכר לאלבומים האלה אין. לחלק נכבד מתקליטיו של באשו לא נוצר רי-אישיו והם נעלמו לאת'ר, עד שיבוא המשיח ויגאל אותם מייסוריהם. הייתה לו בעיה קשה לרובי באשו. חוסר קומיניקטיביות עם המאזינים. החומרים שלו היו באמת למטיבי לכת וגם פאסון האניגמה (האותנטי) שהצמיח באשו סביבו, לא איפשר אחוזון של פופוליסטיות מצידו. עם נתוני פתיחה כאלה, אין מה להתפלא שתקליטיו היום, כמו השם שלו, ידועים רק למתי מעט.

הלייבל הבריטי הנפלא Bo'Weavil גילה לאחרונה הקלטה של הופעה של באשו בגרמניה, בעיר בון, מ - 1980 והחליט להוציאה מחדש.
למי שלא מכיר את באשו, השורה למעלה היא פשוטה. מצאו הקלטה, מוציאים על דיסק, זה נגיש לאנשים- אחלה.
למי שמכיר את באשו - אלה חדשות מהירח. מה, התגלתה הופעה של באשו? וואלה???? ומוציאים על דיסק??? ואללה???? ומביאים תותחים אייקונים מהברנז'ה לכתוב כמה מלים בחוברת המושקעת של הדיסק המושקע עוד יותר??? פאקינג הל!!

ככה בערך הגבתי כששמעתי על זה. ברור שהלכתי מייד ורכשתי את זה. תיעוד של באשו מדבר, תיעוד של באשו מפלרטט, תיעוד של באשו כלשהו - זהו יום חג.

אוי, וכמה שלא התאכזבתי. באשו מצליח להעביר בתוך הופעה שלמה את כל מגוון השפעותיו, כשהוא מבצע קטעים מכל אלבומיו כמעט, ומצליח לשזור בדייקנות של צורף, את כל השפעותיו ועולמו הפנימי העשיר, הפגיע והתובעני. המיזוג של מוזיקה אפלאצ'ית, פרסית, ערבית, פולק, ג'אז, קלאסי,הכל ביחד ומגובה בנגינה אינטנסיבית, על גבול הלוחמנית - כל זה ביחד מרכיב למעשה את הדמות האניגמטית של באשו מבלי שנצטרך לקרא עליה בוויקיפדיה.

כל הקטעים מאד ארוכים, חלקם על ה 8-9 דקות, וחלקם גם פחות, אבל כולם תובענים, מתסיסים ובעיקר מרגשים. יש משהו חיובי בכך שאנחנו לא יודעים דבר וחצי על החיים של באשו, ככה נשארת רק המוזיקה כאינטרפטציה לחיים שלו.
ההקלטה עצמה באיכות די ג'ייף, אבל אנחנו לא בסיטואציה להתלונן. זה כמו שלא תתלוננו על תיעוד הופעה נדיר של ניק דרייק שנשמע ג'ייף. אבל עם כל אהבתי לדרייק, ויש כזו, הופעה נדירה של באשו היא ענין של פעם בעשור. אני לא יכול וגם אין לי את היכולת המילולית להרחיב מעבר לזה על המוזיקה של באשו, או על התחושות שהן מציפות בי, ונראה לי שפשוט עדיף לתת למוזיקה לזרום, ברגע שתלחצו על ה PLAY. תהנו, ו-סבלנות, אלה חומרים באמת תובענים.

האזינו:
Pavan Indian

California Raga

Rocky Mountain Raga

קנו:
Bo'Weavil (שווה לבקר בלי קשר), אמאזון

הבלק אנג'לס היו להקה שזכתה לדי הרבה הייפ לפני שנתיים כשהוציאו את ה LP הראשון שלהם Passover. אני משוכנע ששמעתי אותו, אבל אני לא זוכר שום דבר ממנו, אז או:

1. שהוא לא הותיר עלי רושם בשום צורה

2. שלא שמעתי אותו

אבל כך או כך, הבלק אנג'לס, שישיה מאוסטין טקסס, הוציאו אלבום חדש ו-מ-ע-ו-ל-ה, בשם הכתוב למעלה. מדובר באלבום פסיכדליה טריפית, שבניגוד ללהקות אחרות מז'אנר ה neo-psych שאיתו אני מקיים יחסי אישות לאחרונה, כמות האנרגיה והזעם שלהם לא מתפרצות בגרובים של תופים-מכונות יריה משוחררות רסן. זה מגניב כי זה שינוי. מה שכן יש להם, זו הקפדה על אלגנטיות מובחנת מהסוג של Spaceman3 וגם להקות שו-גייז כמו Bloody Valentine, ששומרת על איזה פאסון יותר מעונב. או אם תרצו, בלי שערות חזה.

הלהקה נקראת על שם השיר המפורסם של ה Velvet Underground מהאלבום הראשון (The Black Angel’s Death Song) ואפשר למצא השפעות ניכרות של האם הגדולה, אבל למרות הכל הם מצליחים לשמור על אמירה אישית וייחודית רוב הזמן, שמאפשרת להם ללכת עם ההומאז'ים שלהם לספייסמן 3, ולאלבום הראשון (והנפלא) של Verve (לפני שהפכו להיות להקה בכיינית).

דומה כי הבלק אנג'לס נמצאים בדרך הנכונה עבורם, הם עוד לא הגיעו ל-אלבום שלהם, אבל אם באלבום השני שלהם הם מציגים בגרות, שחייה בסאונדים הנכונים ושליטה על הפידבקים - אני לא מודאג ואני מחכה לראות את המכה שהם יביאו באלבום הרביעי שלהם. גם לג'ייסון פירס (ספייסמן, ספיריצ'ולייזד), לקח כמה שנים טובות וכמה אלבומים נחמדים, כדי להגיע לאלבום המופת שלו (במסגרת ספיריצ'ולייזד) - 'ליידיז אנד ג'נטלמן'. ולפי גישת הסאונד והכתיבה של האנג'לס - מה שנכון לפירס, נכון גם להם.

אה כן, ומילה נוספת בנושא הלייבל בו יצא האלבום Light In The Attic. רק אומר שזה לייבל בנזונה ושווה (מאד!) לבדוק מה הוא עוד מציע. ודיה לחוכמא בשעתא.
האזינו ותנו דעה (וכרגיל, אהבתם? - למה לא לקנות חוקי ולתמוך באמנות?)
Eighteen Years

You In Color

קנו : פיזי, דיגיטלי

וורנר הרצוג ידע מה הוא עושה כשהוא התקשר לריצ'ארד ת'ומפסון. הוא תמיד יודע מה הוא עושה.

כשהוא לקח את קלאוס קינסקי וכיוון אליו אקדח טעון (לפי האגדה(ואמר "יש פה שמונה כדורים עבורך, התשיעי בשבילי", הוא ידע שהשחקן הקבוע שלו ייתן לו משחק מהסרטים ולסרטים אחרי קטע כזה.
והוא, אגב, צדק. ו'פיצקרלדו' יצא כמו שהוא היה צריך לצאת. בומבסטי, ארוך, ומלא בפאתוס רומנטי על תשוקות החיים.
אגב, כל האמור לעיל מתייחס לבמאי הגרמני השנוי במחלוקת וורנר הרצוג, ובשיטות העבודה הלא שיגרתיות שלו (ע"ע אקדח מול קינסקי.(
הרצוג זכה לאט לאט למעמד של גאון קולנוע תוך כדי שהוא משחרר יצירות מופת בדיוניות לאורך השנים, ובשנים האחרונות מתמקד בדוקומנטרי, וגם את זה הוא עושה מושלם. וורנר הוציא עכשיו סרט חדש, וזה גם הטריגר למאמרונצ'יק הזה.
קטונתי מלהבין בקולנוע כמו שצריך, ואני לא יודע לנתח מה עושה את הרצוג לכל כך גדול. אני בכלל באתי כדי לדבר על ריצ'ארד ת'ומפסון.


ב 2005 שמעתי שריצ'ארד ת'ומפסון יוציא אלבום חדש בחודש ספטמבר. מדובר בפסקול.
הפסקול הוא לסרט חדש בשם 'Grizzley Man' של (מה שקראתי באותו רגע( 'הבמאי הגרמני הנחשב וורנר הרצוג'. באותו הזמן, לא שמעתי על הרצוג מעולם.
באותה התקופה הייתי בשיא תקופת ההערצה העיוורת לת'ומפסון ולקחתי את הסרט ב'אוזן', כי בכל זאת, המאסטר מנגן שם גיטרה. הנסיון הדל שהיה לי עם קולנוע אירופאי נתן לי סימני הרתעה והתראה בקרקעית הבטן. אבל הלכתי על זה בראש מורם.
טריילר : 
  

נחשפתי לעבודת תחקיר מרגשת ומפתיעה, שעשה בחור בשם טימותי טרדוויל, שהחל לעקוב אחרי דובי הקוטב בערבות אלסקה, במיוחד אחרי דובי גריזלי. טימותי היה שחקן כושל שהחליט לתעד את הדובים בכל רגע שאפשר על ידי מצלמת ווידאו קטנה. זה התחיל משהיה של כמה שבועות לצד הדובים, והסתיים בכך שטרדוויל שכנראה היה מחופף עוד באירופה, התחפף עוד יותר ליד הדובים והיה משוכנע שהוא אחד מהם, מבין ללבם והם מבינים אותו. הוא התחיל להתקרב אליהם יותר ויותר, איבד קשר למציאות, ושהה חודשים באלסקה, תוך כדי שהוא מתעד הכל ומשוכנע שנעשה עליו סרט, בהפקה עצמית, על סיפורו של אדם שבחר להיות גריזלי.
כל זה, להזכירכם, סיפור אמיתי.
הרצוג לקח את כל הסרטים שצילם טרדוויל והגשים לו את החלום, הוא עשה ממנו כוכב קולנוע.

טרדוויל המסכן, לא זכה להנות ממגע הבטון הרטוב על הידיים על שד' הכוכבים בהוליווד. טרדוויל התקרב יום אחד קצת יותר מדי, ודב גריזלי, אחד מהמשפחה שלו, טרף אותו.

 

צילומי הטבע על הערבות, המתח בין האדם לחיה, השקט של אחרי סעודת הדובים, המוות שכל הזמן עומד באוויר, והטרגדיה האישית של טרדוויל שהתקרב יותר מדי, היו צריכים פסקול. אז הרצוג פנה לריצ'ארד ת'ומפסון. שייתן את הסאונד המיוחד שלו ואת הנגינה האשפית שלו.
ת'ומפסון נרתם למשימה, תוך כדי שהוא מושך את חברו הוותיק Henry Keiser ואת הגאון ירום הודו ג'ים אורורק.
הם נכנסו לאולפן, פתחו את הסרט על המסך בגדול והתחילו לג'מג'ם. החומר נכתב על המקום, בלי חזרות כאשר זולת להרכב הנ"ל, מצטרף מדי פעם צ'לו מקסים ואיזה בס.
התוצאה הייתה אלבום גיטרה שונה לחלוטין ממה שעשה ת'ומפסון בעבר. מי שמכיר את הצדדים הפולקים שלו וציפה לאלבום סינגר סונגרייטר שנכתב כפסקול – ייתבדה. מדובר ביצירת אבסטרקט מפתיעה ומרגשת.
 
כאלבום בפני עצמו, הוא סובל מהתכונה מספר אחת של פסקולים לא 'שיריים' – קשה להבין אותו מחוץ לקונטקסט.
כשאיימי מאן כתבה את השירים שהופיעו ב'מגנוליה', בנו סרט שלם סביב השירים האלה, אבל הם עומדים גם בזכות עצמם, ואתה לא צריך לעבור שעתיים ומשהו של סרט כדי להנות משיר כמו Break That Wall. כדי להגיע למצב הזה עם פסקול 'גריזלי מן', צריך לראות פעם אחת את הסרט. זה גם ככה יותר ממומלץ.
המופשטות הטוטאלית בנגינה של ת'ומפסון את אורורק, היא כל כך יפהפיה ומושלמת אחרי שקוראים את שמות הקטעים ומשייכים אותם לזיכרון הקטעים מהסרט. כך, קטע חסר מסגרת כמו Treadwell No More, יכול להשמע כמו הליימנט המושלם, כליווי מוזיקלי לצד קולות הנפץ שיוצאים בין שיני הדוב כשטימותי נטרף. גם Parents, מחזיר אותך לרגעים בסרט שבו ההורים המסכנים מדברים על טימותי.
 
מוזיקלית, זו אולי הפעם הראשונה שת'ומפסון ממש נגע במוזיקה אקספירמנטלית, אבל זה רק בגלל שלא הייתה לו ממש ברירה. כי סרט שלם על טבע שמצולם כולו כמעט באותן סיטואציות, זו וואחד משימה לגוון מוזיקלית ולצבוע בכל פעם בצבעים אחרים, אבל זו הגדולה והחוכמה של הפסקול הזה. בקטע כמו Bear Fight, מוקלטים שני צ'לואים או צ'לו בערוצים, ומתאר את האפלוליות המפחידה והאיטית של דוב מול דוב, שהולכים במעגל ומתבוננים. וכשהצ'לואים נכנסים לקקפוניה הזו, המשיכות בקשת על המיתרים מנפיקות בדיוק את הסאונד הצורמני שהיה מופק במידה ופרוות הדוב הייתה עשויה נייר זכוכית, וטפר היה נתקל בה וקורע אותה. גם Parents הוא דוגמה מושלמת לפיסול האווירה תוך יצירת גיוון מלודי וסגנוני, כשהרכב הכלים כמעט לא משתנה, והסאונד נשאר אותו דבר.
 
קשה לי לדמיין עכשיו את הסרט בלי הפסקול המושלם של ת'ומפסון וחבריו. נראה שלא אוכל לראות את סצנת מלחמת הדובים בלי לשמוע בראש את הצ'לואים המסוכסכים הללו. ממש כמו שאי אפשר לראות קרפדות נופלות מהשמים ב'מגנוליה' ולא לחשוב על איימי מאן.
ומצד שני, אני כן יכול לשמוע את הפסקול הזה ולהכנס למוד הזה של National Geographic, מבלי לחשוב על דובים ועל טימותי המסכן שהחברה הוקיעה אותו מתוכה היישר ללוע הדוב.
דומה כי החיבור הזה של המופרעות של הרצוג והנכונות שלו ללכת עד הסוף ולדחוק את הקצה לפינה, באה טוב לת'ומפסון שבד"כ נשאר במקום הבטוח שלו, כסינגר/סונגרייטר החשוב בבריטניה. הוא הוכרח לשים את המוכר בצד, לשתף פעולה עם אנשים חדשים כמו ג'ים אורורק, לפתוח את הגיטרה ולזרום .
דומה כי כפי שהבין טימותי, ההליכה לקצה היא מנת חלקו של האמן (שחקן כמו טרדוויל ומוזיקאי כמו ת'ומפסון(, ולא לכולם יש את היכולת לעשות את זה לבד. אז את ת'ומפסון משך הרצוג עד לקצה שלו. את טרדוויל משך הרצון האדיר שלו להיות שחקן, ולהיות מוכר בזכות זה. הקצה של טרדוויל, כך הסתבר, הוא נקודת האינסוף שבמוות שלו. וכנראה שגם זה קצה, בסופו של דבר.
 
קנו : פיזי,דיגיטלי

אחד הדברים שאני מעריך בצורה הרבה ביותר אצל מוזיקאים, ואצל אנשים בכלל, זו היכולת להשתנות. לשבור את הקיים, לצאת מהמסגרת, ללכת למקום חדש.
זו הסיבה שקשה לי עם אמנים שמוציאים את אותו התקליט פעם אחר פעם. לפעמים זה נחמד, כי יש אמנים שבשבילם לא צריך לשנות הרבה, רק להמשיך לכתוב שירים טובים (כמו כל ה 15 שנה האחרונות של ניל יאנג). לפעמים השינוי הוא מינורי על הנייר, אבל משמעותי במיוחד בפועל (שוב, ניל יאנג, קרייזי הורס מול סולו).
ואצל אמנים רבים, הם בוחרים מחדש את ההפקה שלהם בכל אלבום ואלבום מחדש. הלהקה שאני הכי תופס ממנה בהקשר הזה היא דווקא REM. זו להקה שכתבה שיר טוב אחרי שיר טוב אחרי שיר טוב, אבל מעולם לא הבריקו עם שיר גדול באמת, למרות כל המנוניהם. מה שכן הייתה להם, זו היכולת המעולה לבחור הפקה חדשה בכל אלבום. זו הסיבה ש Automatic נשמע אחרת לגמרי מ New Adventures (התקליט הטוב ביותר שעשו מאז Document), שנשמע אחרת מ Monster (יורדים עליו יותר מדי, אלבום גדול).

(מה אתם מדברים, אלבום גדול!)
וכולנו מסכימים שהאיש שמחדש הכי הרבה מאלבום לאלבום זה בק. והאישה זו ביורק. ואני, בכלל באתי לדבר על טום פטי, וההארט ברייקרס.

טום פטי בדיוק סגר את דלת האולפן בשנת 1991, אחרי שג'ף לין יצא מעוד הפקה אובר מלוטשת שלו, כשעבדו יחד על האלבום Into the great wide open. האלבום עצמו לא היה גדול באמת, למרות שהכיל מגה להיט – Learning To Fly. ג'ף לין ידוע כמהנדס להיטים ענק, אבל הוא גם סוג של לואי להב של לפני 20 שנה – כשהוא נכנס במישהו עם הפקה, מה שנשאר זו בעיקר ההפקה וקצת שיר מאחורה.וכך יצא שלמרות ש Wide Open היה באמת ובתמים אסופה של שירים מצויינים, כדרכו של טום פטי, הרי שג'ף לין די השמיד ראיות של שירים טובים ועשה אלבום גדול ומנופח ממה שצריך. מה שלא הפריע לו, כמובן, להצליח בהיסטריה. כולל קליפ עם צוק.

כנראה שפטי הרגיש שמשהו לא טוב לו שם. הוא טיפוס של גיטרות אקוסטיות מסוג מרטין (ת'כלס אני רק משער, אין לי מושג איזו גיטרה יש לו), ולס פולים ישנים שמרגישים את העץ בהם. לכן, שלוש שנים אחר כך, הוא קיבל החלטה אמיצה. שבר את מסגרת ההצלחה של האלבום הקודם ולא ניסה להביא אותה באלבום עם להיט. במקום זה, הוא נתן לשירים לדבר, השאיר אותם בלי יותר מדי אוונטות. וזה הצליח לו. ביג טיים זה הצליח לו.
וזה לא שהוא התפשר על ההפקה, ממש לא. הוא עבר לעבוד עם ריק רובין. אבל רובין, כידוע לבנאדם ענק מימדים, ומפיק גאון בלי הרבה אגו, הצליח להכיל בתוכו את פטי ונתן לו להשתחרר מול המיקרופון. התוצאה הייתה אלבום רגוע, משוחרר ומרגש שמכיל שירים אחד אחד, שיוצאים החוצה. חלקם קטנים, חלקם להיטים, חלקם גדולים בסאונד (אך לא מנופחים). אווירת דרכים מלווה את כל הדיסק הזה (“Time To Move On”), שכמובן נצבע בחום והכל בו חמים. מהצד השני, של החשמליות, אפשר לשמוע את 'קרייזי הורס' נוגסים בשירים האלה ובסאונד הנשכני-אין-דבר-כזה-יותר-מדי-מגברים (“House In The Woods”).

Wildflowers

אז יצא שפטי הימר נכון, שבר את מושג ההצלחה כפי שהכיר עד לאותו השלב, הלך על אלבום סולו בלי ה Heartbreakers (להקת הליווי הקבועה שלו) ועם נגנים חיצונים, ידע לאזן את האלבום בחטיבה בלוז-דרומית, ובחטיבת-בוא-נשכור-אוטו-ונצא-לדרכים וגם אפילו בנגיעות של soul במקומות מסויימים.
Wildflowers הוא התקליט שבזכותו התחלתי להקשיב לטום פטי אחרי ששנים ידעתי לזמזם שיר אחד שלו, והוא אחלה נקודת זינוק לכל אלה שתמיד רצו לשמוע טום פטי, אבל לא הצליחו לעבור את הקליפ של Learning To Fly.

האזינו  : House In The House

האזינו : Time To Move On

קנו : פיזי, דיגיטלי

(מתוך פרוייקט 'הגיבור הלא מושר 2007' - השרת העיוור)
 

הקדמה, לעשות בלאגן בסדר.

יש להקה, Comets On Fire קוראים להם. הם היו להקה גדולה גם באלבום הראשון שלהם הקרוי על שם הלהקה, וגם בזה שאחריו. אבל השיחוק הגדול שלהם היה כשהם פנו למוזיקאי הענק בן צ'סני וביקשו ממנו להצטרף להרכב כגיטריסט. לא רק שהם השתדרגו במאה רמות למעלה, הם גם הוחתמו בלייבל סאב פופ. לא רק שהם חתמו בלייבל סאב פופ, הם גם הצליחו לקבל מימון של להקה בלייבל גדול, מבלי להיות 'להקת סאב-פופ' (ולא שיש משהו רע בלהיות בסאב פופ, הלוואי עליי, אבל 'קומטס' היא להקה שאוכלת את כל חברי הלייבל בשנתים האחרונות, כולל בנד אוף הורסז). בדרך זו, כשהם הוציאו את האלבום שלהם בשנת 2006 – Avatar (שהוא תקליט נאו פסיכדליה גדול מהחיים שלי ושלכם) חזר בן צ'סני לתודעה שלי אחרי הפסקה קטנה.

מאורעות תפל”ק.

הוא נכנס לשם דווקא ב-2005 כשהוא הוציא במסגרת פרוייקט הסולו שלו הקרוי ”Six Organs Of Admittance” את האלבום המופתי הראשון שלו ”School Of Flower''. גם פה, סומן אלבום מפתח בלייבל חדש ומעולה, אבל הפעם זה קרה בלייבל שכבוד גדול להשתייך אליו – Drag City, (קרי ”מקדש הפולק הפסיכדלי על נגזרותיו”). כשיצא בשנה שאחר כך ”Sun Awakens” האפל והמסתורי, הוא חידד לי את תשומת הלב לכיוון של צ'סני כלא רק עוד גיטריסט על שניזון מהמקומות שאותם אני מסניף יחד עם הטיפקס (ברט ג'אנש, ג'ון פאהי, רובי באשו, רוק גרמני משובש ועוד), הוא גם מספיק מעניין וורסטילי מאלבום לאלבום, כך ששווה לקנות כל מה שהוא עושה.
אז בשנת 2006 יצא ”Sun Awakens” של Six Organs, וגם ”Avatar” של הלהקה שאליה הצטרף – Comets On Fire.
זה היה מה שהיה, מאורעות תפל”ק (תקליטי פולק לאסיד קונסומרז).

ועכשיו – בן.
הוא כמעט פספס את 2007, אבל הוא ידע שיש מצב שמישהו יכתוב עליו ל'שרת העיוור' אז בדראג סיטי הזדרזו מאד והוציאו את המאסטרפיס החדש של בן צ'סני – ”Shelter From The Ash''.
”Shelter” הוא הדבר האחרון שיש באלבום הזה, הנהמות של גיטרות הפאז החורקות של צ'סני לא נותנות מקלט לאף אחד ואתה צריך להיות מזוכיסט כדי להתרפק במיטת וורדים עוקצנית כמו של צ'סני, אבל כל אחד והבמבה שלו.
צ'סני עושה מסע בשלושת האלבומים שלו, כשהוא לאט לאט מתחיל להיות ממש סונגרייטר. בעוד שהתקליטים הראשונים היו על טהרת הנויז הפולק-דרוני (סטיבן ר. סמית' וכיו”ב), הרי שהחל מ - ”School Of Flower” והחבירה לדראג סיטי, הקטעים הפכו להיות יותר שיריים. לא מסוג הדברים שנשים במכונת הקריוקי הקרובה לאיזור מגורינו, אבל המבנה הכללי שם ואתה יודע לומר בדיוק מתי יתחיל הפאז לחרוך.
”Shelter” (להלן 'מקלט'), הוא אלבום שממזג את ההשפעות שלו מכל הכיוונים. הוא נותן דרור לחרמנות שלו לנוכח העובדה שלא יצא השנה אלבום של Comets למרות שדובר בכך – ונותן במה לגיטרות הפאז הפסיכדליות שלו, אבל בצד השני נותן גם את הווירטואוזיה בגיטרה האקוסטית שלו (”Goddess Atonement”). בקטעים כמו ”Final Wing” הוא אפילו מקצין את הסינגר-סונגרייטר שבו למחוזות שמתכתבים עם הרכבים כמו Espers או סינגר סונגייטרז כמו ניק קסטרו. שמונה דקות רפטטיביות שנעות סביב ליין גיטרה אחד ורעשים הזוים ברקע שנותנים תחושה כאילו השמיים סוגרים מלמעלה. אבל מצד שני, �