Small Town Romance

יש רגעים בחיים, שקרויים 'רגעי דוסון קריק'. כלומר, אני קורא להם ככה, שאתה נמצא בסיטואציה רגשית מסויימת, ואתה כל כך שקוע בתוך זה עד שפתאום נראה מאד הגיוני שתתחיל להסתובב סביבך  מצלמה ולצלם אותך 360 מעלות. אתה באמצע הצהריים של יולי, ואתה מרגיש רוח קרירה שמגיעה מהאגם ואתה כבר לא הולך ברח' ויטל בפלורנטין, אלא אתה בכלל הולך בצעדים קטנים קטנים על איזה מזח בעיירה אמריקאית שאפילו היא עצמה לא זוכרת שהיא קיימת.

בכלל, אם אתה לוקח את זה עוד צעד, אתה יכול לדמיין שקוראים לך פייסי. אבל זה כבר להארדקוריסטים.
ראיתי אולי שלושה פרקים של דוסון קריק בימי חיי, אבל איכשהו כשאני נמצא ב zone הזה, אני רואה את המחזות האלה. ברגעים האלה ,בסדרות האמריקאיות, יש תמיד איזה שיר נוגה שמתאים לסיטואציה. בדרך כלל זה קיטש אמריקאי של איזו זמרת בוכיה, אבל יצא לי היום להיות במקום הזה והחלטתי להרכיב רשימה קצרה, וטיפה יותר אלטרנטיבית.
בדיוק שמעתי את האלבום הנפלא של הסינגר\סונגרייטר המעולה Kelly Joe Phelps, שיצא ב 2006 - Tunesmith Retrofit. פלפס הוציא כבר מספר אלבומים עד כה, והוא בדיוק מה שאני מחפש בסינגר סונגרייטרים טובים - שיר טוב, נגינה מצויינת, הרבה soul בהגשה שלהם ותוספת צביטה בלב.
1. השיר שלו The Anvil מתוך האלבום עונה על ההגדרה של 'שיר שאיננו קיטש לרגע הדוסון קריק המושלם'.

The Anvil

קנו : ממש כאן - כל הדיסק. או רק את השיר הבודד

2. קשה לתפוס איך דווקא מכל האנשים, ג'ון קייל יכתוב כזה שיר שבירת לב, ועוד באלבום הראשון שלו (טוב, שני, אבל הראשון הוא לא בדיוק שירים אז נעזוב את זה). נכון שאחר כך הוא הפך להיות סונגרייטר משובח, עם אלבומי מופת כמו פריז 1919 או Fragments for a rainy day, אבל בשביל העולם, בנקודה שבה יצא האלבום הזה - Vintage Violence, ג'ון קייל הוא הויולניסט שעושה צפצופים משונים שרק אנדי וורהול יכול לרקוד לצלילם, ב'וולווט אנדרגראונד'.
'אמסטרדם' של ג'ון קייל הוא (וכבר אמרתי את זה בעבר) אחד השירים הכי יפים שאני מכיר. הוא עוסק בפרידה, ממקום של השלמה מאד מרירה. של אחד שיודע שיהיה לה יותר טוב בזרועות המישהו האחר ההוא, שהרבה יותר טוב לה. אבל בסופו של דבר, הוא צריך אותה. כל הזמן.

Amsterdam

קנו : ממש כאן - כל הדיסק. או רק את השיר הבודד

3. את השם Michael Chapman הזכרתי לא פעם ולא פעמיים, בתור אחד הכותבים האהובים עלי ביותר בפולק רוק האנגלי. אני לא אכנס כרגע למי הוא ומה הוא, אבל אם יש לכם כסף לקנות אלבום אחד החודש, תוודאו שזה יהיה האלבום הזה. כי אתם תודו לי אחר כך, רק אל תצלצלו בשעות לילה מאוחרות מדי, אני נוטה להתרגז כשמעירים אותי.
מייקל צ'פמן הקליט מספר פעמים באולפני ה BBC שירים שלו בין השנים 69-75. ההקלטות יצאו באוסף אדיר (למי שאוהב אותו. ומי שלא - לא מבין מה טוב לו) לפני כמה שנים. אחד השירים שם, הוא אחד השירים הכי יפים שהוא כתב בקריירה מרובת השנים שלו (שנמשכת עד היום), You Say. אני משאיר לכם לנסות להבין את המלים לבד.

You Say

קנו : ממש כאן - כל הדיסק (למרות ששווה לנסות לחפש מקום אחר עם מחיר יותר שפוי)

4. גם ניל הלסטד, שהיה מוכר לעולם בזכות להקתו הראשונה Slowdive ואחר כך עם להקתו השניה Mojave3, הפתיע בשנת 2002 עם אלבום מהפנט בשם sleeping On Roads. אלבום סינגר\סונגרייטר moody אבל לא מלנכולי מדי, לא צולל מדי. אחד השירים נקרא Driving With Bert, ואני, מי שעושה כבוד לברט יאנש, מקבל אצלי אקסטרה נקודות זכות. בתוך האלבום הזה, המופק בצורה מאד חכמה, נעימה ולא פומפוזית, יש שיר קטן-גדול, שהוקלט על 4-טרק. לשם 'מרתה' כבר עשו כבוד מאד גדול כשהיא כיכבה באלבום הראשון של טום וויטס. זו מרת'ה אחרת פה. הסיפור שונה, אבל הפנים נראות דומות.

Martha’s Mantra

קנו : ממש כאן - כל הדיסק. או רק את השיר הבודד

5.  ג'יימס יורקסטון אחראי על אחד האלבומים הכי יפים שיצאו בז'אנר הסינגר סונגרייטרי בשנים האחרונות, כשהוציא את Moving Up Country אי שם ב 2002. האגדה, שכנראה נכונה, מספרת, שיורקסטון הסקוטי כל כך אהב את ג'ון מרטין (הסקוטי לא פחות) עד שכתב וכתב וכתב וניג'ס ועיצבן את כל העולם, עד שמרטין הואיל לשמוע את הקלטת שיורקסטון שלח אליו, והרשה לו לפתוח עבורו את כל הטור שלו באנגליה וסקוטלנד. זה פתח ליורקסטון את הקריירה ומשם הוא זינק הלאה להיות אחד הכשרונות המבטיחים בשנים האחרונות. לצערי, אני לא יכול להגיד שהוא מימש כל כך את ההבטחות כי התקליטים שלו היו קצת מג'עג'עים אחרי התקליט הנהדר מ 2002. אבל באי פי Hoopoe, שמכיל חמישה שירים, מסתמן שהוא קצת חזר לעצמו.

I Awoke

קנו : ממש כאן - כל הדיסק. או רק את השיר הבודד (לא אותה הגרסה, אבל זה מה יש, החיים זה דבר הפכפך)

6. מרת'ה טילסטון, גם היא בריטית, בתו של סינגר\סונגרייטר אהוב עלי - סטיב טילסטון, פגשה אותי בהופעה שלה לפני כחמש שנים. מספיק השתפכתי אחרי אותה הופעה על איזה התרגשות אחזה בי וכו' וכו', אתם מוזמנים לחפש ברשת את השאריות של אותו הפוסט (ואם תמצאו, זכרו שהייתי צעיר מתרגש אז. לא כמו היום, פנסיונר שגר בגבעתיים ומסתכל על החיים בצורה מפוכחת, כן?). בכל מקרה, אחרי ההופעה ההיא היא מכרה דיסק צרוב שלה, עם קטעים שהקליטה בבית (אגב, ההקלטה מצויינת באופן די מפתיע). אני זוכר שהיא נתקעה בלי עטיפות, אז היא ציירה לי את העטיפה על המקום. ברוב טיפשותי איבדתי את הדיסק ונאלצתי להוריד אותו מהרשת, ולצלם עטיפה ממישהו שהוריד את העטיפה מהאינטרנט. לא משנה. מאז מרת'ה הוציאה מספר ריליסים יפים, חלקם קצת נוגעים בקיטש, אבל תמיד היא שמרה על איזה ניחוח משלה. הקטע הזה הוא מתוך האלבום הזה של ההקלטות הביתיות

Night Ramblin'

להורדה : ממש כאן (שווה! כולה 7 פאונד, פחות משלוש קופסאות ווינסטון לייט)

7. עידן רבינוביצ'י הוציא השנה אלבום בכורה מקסים בשם Bedroom Folk. כמובן שמכל עבר עפו השוואות שלו לסינגר\סונגרייטרים בינלאומים ומקומים וכו' וכו' בבל"ת עיתונאי. בסופו של דבר המומנטום ירד ונשאר האלבום הזה, שמקבל חשיפה יפה בתחנות האהובות עלינו (88, 106 וכו'). בקרוב הוא יעזוב את ישראל, אבל יש לכם הזדמנות אחרונה לראות אותו בהופעה, השבוע ביום רביעי בתמונע. מומלץ.
אגב, בפעם הראשונה שנתקלתי בדף המייספייס של עידן, שלחתי לו קישור לקלי ג'ו פלפס (ראו מספר 1 ברשימה הזו), איכשהו מאד הזכיר לי את הכיוון שלו.
Jared’s Blues היה אחד השירים היותר מנוגנים מהאלבום, ובצדק. שיר מקסים.

Jared’s Blues

קנו : מוזיקהנטו

החלק הטוב בכל הסיפור הזה עם דוסון, ופייסי שננטש על ידי ג'ואי או משהו כזה, הוא שבסוף יש תמיד טוב. וזה אולי קלוז'ר קצת ניו אייג'י לרשימה קצת מלונכלת, אבל ככה אני מאמין. אחרי הרבה שיט, תמיד מגיעה הנחלה.
וכל הרשימה הזו, מוקדשת באהבה אין קץ, לאחת והיחידה.

הבטחתי כבר לא פעם ולא פעמיים שעוד אסביר ואכתוב על הלייבל החשוב Takoma, שעליו ניצח ג'ון פאהי יקירנו. אני עוד אסביר, רק צריך זמן.
בנוסף לג'ון פאהי, שהיה מאד מפורסם לסגנון שלו (גיטרות אקוסטיות בלוז חופרות בין מיסיסיפי לתעלות הדקיקות של המוח) היה גם את לאו קוטקה שגם הוא היה די מפורסם, אם כי בעיניי הרבה פחות טוב מפאהי. הוא פשוט היה הרבה יותר גיטריסט ובעיניי פחות מדי רגש. הוא יהרוג אותי, לאו, אם הוא יקרא את זה. לשמחתי, הוא לא מתמצא ברחובות גבעתיים, אז יהיה לו קשה למצא אותי.

השלישי, והמרתק מביניהם כמוזיקאי, היה רובי באשו. רובי באשו היה דמות אניגמטית לחלוטין, עם סגנון מאד ייחודי משלו כנגן (בעיקר עם גיטרה 12 מיתרים) ועם סגנון עוד יותר ביזארי של שירה. מעין דודו פישר עם פאתוס מוכפל פי 4. קול בריטון מלא ברגש ונשמה. הוא לא הרבה לשיר, אבל כשכן פתח את הפה, העולם נצבע בצבע חדש שלא היה שם לפני כן. אני לא יודע להרחיב הרבה על ההיסטוריה של באשו היות ואין לה תיעוד כמעט בשום מקום. אנחנו רק יודעים שאת אלבומיו הראשונים הוא הוציא בלייבל Takoma, אחר כך הוציא כמה אלבומים בלייבל Vanguard ואחר כך הצטרף ללייבל שפתח וויל אקרמן(גיטריסט ג'אז-וורלד מיוזיק מפורסם) - Windham Hill. ווינדהאם היל, הוא סיפור בפני עצמו, הוקם על ידי אקרמן, הרבה בהשפעת רובי באשו. הרעיון היה ליזום לייבל שייצר מוזיקה שתשלב אלמנטים של ג'אז או פולק, עם מוזיקת עולם - דהיינו, הרבה מאד ריורב.

אחרי כמה תקליטים ב-ווינדהם היל, ולפי הכתובים, רובי באשו לא הצליח להתפרסם והגיע למצב שהוציא שלושה אלבומים על קסטות בלבד, בשנות השמונים. הקסטות אבודות כבר מזמן, וזכר לאלבומים האלה אין. לחלק נכבד מתקליטיו של באשו לא נוצר רי-אישיו והם נעלמו לאת'ר, עד שיבוא המשיח ויגאל אותם מייסוריהם. הייתה לו בעיה קשה לרובי באשו. חוסר קומיניקטיביות עם המאזינים. החומרים שלו היו באמת למטיבי לכת וגם פאסון האניגמה (האותנטי) שהצמיח באשו סביבו, לא איפשר אחוזון של פופוליסטיות מצידו. עם נתוני פתיחה כאלה, אין מה להתפלא שתקליטיו היום, כמו השם שלו, ידועים רק למתי מעט.

הלייבל הבריטי הנפלא Bo'Weavil גילה לאחרונה הקלטה של הופעה של באשו בגרמניה, בעיר בון, מ - 1980 והחליט להוציאה מחדש.
למי שלא מכיר את באשו, השורה למעלה היא פשוטה. מצאו הקלטה, מוציאים על דיסק, זה נגיש לאנשים- אחלה.
למי שמכיר את באשו - אלה חדשות מהירח. מה, התגלתה הופעה של באשו? וואלה???? ומוציאים על דיסק??? ואללה???? ומביאים תותחים אייקונים מהברנז'ה לכתוב כמה מלים בחוברת המושקעת של הדיסק המושקע עוד יותר??? פאקינג הל!!

ככה בערך הגבתי כששמעתי על זה. ברור שהלכתי מייד ורכשתי את זה. תיעוד של באשו מדבר, תיעוד של באשו מפלרטט, תיעוד של באשו כלשהו - זהו יום חג.

אוי, וכמה שלא התאכזבתי. באשו מצליח להעביר בתוך הופעה שלמה את כל מגוון השפעותיו, כשהוא מבצע קטעים מכל אלבומיו כמעט, ומצליח לשזור בדייקנות של צורף, את כל השפעותיו ועולמו הפנימי העשיר, הפגיע והתובעני. המיזוג של מוזיקה אפלאצ'ית, פרסית, ערבית, פולק, ג'אז, קלאסי,הכל ביחד ומגובה בנגינה אינטנסיבית, על גבול הלוחמנית - כל זה ביחד מרכיב למעשה את הדמות האניגמטית של באשו מבלי שנצטרך לקרא עליה בוויקיפדיה.

כל הקטעים מאד ארוכים, חלקם על ה 8-9 דקות, וחלקם גם פחות, אבל כולם תובענים, מתסיסים ובעיקר מרגשים. יש משהו חיובי בכך שאנחנו לא יודעים דבר וחצי על החיים של באשו, ככה נשארת רק המוזיקה כאינטרפטציה לחיים שלו.
ההקלטה עצמה באיכות די ג'ייף, אבל אנחנו לא בסיטואציה להתלונן. זה כמו שלא תתלוננו על תיעוד הופעה נדיר של ניק דרייק שנשמע ג'ייף. אבל עם כל אהבתי לדרייק, ויש כזו, הופעה נדירה של באשו היא ענין של פעם בעשור. אני לא יכול וגם אין לי את היכולת המילולית להרחיב מעבר לזה על המוזיקה של באשו, או על התחושות שהן מציפות בי, ונראה לי שפשוט עדיף לתת למוזיקה לזרום, ברגע שתלחצו על ה PLAY. תהנו, ו-סבלנות, אלה חומרים באמת תובענים.

האזינו:
Pavan Indian

California Raga

Rocky Mountain Raga

קנו:
Bo'Weavil (שווה לבקר בלי קשר), אמאזון